מאגר סיפורי מורשת

 

הוריי אסתר ויעקב צאירי יצאו מהכפר איב שבתימן לעיר הנמל עדן ,כדי לעלות לארץ ישראל. בעדן התחתנו כיוון שלא נתנו לרווקים להיכנס לארץ ישראל. לאחר תלאות בדרך: התנפלות שודדים, מסע קשה בספינה רעועה דרך מצרים. עגנה הספינה בחיפה ומשם צעדו ברגל חלקם בעגלות למושבה זיכרון יעקב בשנת תרע"ב-1912.

 

 

קשיי הקליטה במושבה זיכרון-יעקב:

במושבה ז"י התגוררו עולי תימן בחצרות האיכרים אצלם הם עבדו. הגברים בשדה והנשים במשק הבית. יעקב ורעייתו אסתר התגוררו יחד עם אמו שולמית במחסן בתחנת הקמח שם עבד יעקב.  

 

 אם אין אני לי מי לי

לאחר קטיעת יד ימינו אבד מקור הפרנסה. יעקב עמד על זכותו לקבל עבודה, ולא פיצוי כספי. וכך התקבל לעבודה בוועד המושבה חלק מתפקידו היה לקשר בין הצבא העות'מאני לבין וועד המושבה. לבנם הבכור קראו בנימיןל(בן ימין על אובדן יד ימינו של אביו). בנימין נפטר בגלל מחלת ילדים, תופעה נפוצה בעת ההיא מחוסר תרופות. הם נשארו חשוכי ילדים עד שנולדה ביתם גאולה (על כך שנגאלו מערירותם) אחריה שולמית (על שם הסבתא),יהודה (על שם הסבא) אחיעזר ונצחיה אך לאחר מחלת ילדים קשה החליף הסבא הרב שלום בן עודד צאירי שכיהן כרב של שכונת נחליאל בחדרה את השם נצחיה לתחיה (על שם שתזכה לחיים טובים ממחלתה) לאור הפתגם "אם אין אני לי מי לי" הקים יעקב את ביתו, בנה בית כנסת, לידו הקים תלמוד תורה לילדי התימנים, היה חבר בוועד המושבה ציר וחבר "בהתאחדות" התימנים בארץ ישראל כל זאת יחד עם רעייתו אסתר שהייתה כעזר כנגדו. ניטה ומיכאל לנגה שהגיעו למושבה בשנת 1912 מאנגליה שנה שבה הגיעו גם העולים מתימן. שניהם טובי לב ונדיבים תמכו בעדה בהקמת בית כנסת. ניטה הקימה חוג תפירה לנערות הצעירות שעבדו כעוזרות בית בבתי האיכרים. חשוב היה לה שתתקדמנה ותרכושנה מקצוע לעתיד.

 

בילדותי היה המצב הכלכלי קשה ומעטים הילדים שזכו להתחנך בגן ילדים. אני בת הזקונים עברתי עם אבי באחד הימים ליד הגן והתמלאתי קינאה בילדים המשחקים בחצר, רציתי להיות חלק מהם. פנייתו של אבי לגננת נענתה בתשובה: "אין מקום!" על כך ענה אבי בתמימות: "נביא כיסא מהבית". התקבלתי לאחר התערבותו של יושב ראש וועד המושבה שמו אבא שכטר. מגן הילדים לבית ספר העממי משם לתיכון "תחכמוני" בחדרה. לאחר מכן למדתי בסמינר דתי למורות וגננות "תלפיות" בתל אביב, בשנים תשט"ו-תשט"ז

    

הגשמתי את חלומי להיות גננת, חזרתי למושבתי זיכרון יעקב לעבודה כגננת עם ילדי עולים חדשים מעיראק, מרוקו, תורכיה, פרס. השקעתי רבות בטיפוחם וגם באמותיהם בשעות אחה"צ בלימוד השפה העברית ודרכי חינוך, כשהגן משמש מקום חינוכי וחברתי למשפחות העולים עם קום המדינה.

  

 

המעבר לראשון לציון:  

בשנת 1963 עברתי לראשון לציון, בגנים שניהלתי הייתה אווירה חינוכית, יחס של כבוד לזולת ועזרה הדדית. עיקר דאגתי היה שיפור מעמד הגנים הדתיים בעיר והאדרת החינוך הדתי. הגן היה פתוח לחברותיי הגננות לימי הדגמה סיפוריי תורה וחגיגות בראשית אורחים שהגיעו מחו"ל הוזמנו לחוות חוויה בגן דתי בישראל. הייתי מאמנת לתלמידות סמינר ולהכשרתם כגננות בשנת 1980 זכיתי בתעודת הוקרה במחוז מרכז על: "פעילות יוצרת בתחום החינוך לערכים וטיפוח קשרים עם הקהילה.

 

 

עליית יהודי חידאן מתימן לראשל"צ  בשנת 1909:

 

 

זכריה-כוזור (כנוי שקיבל מילדותו מחברו)נולד בשנת 1929 בראשון-לציון, כמו רבים מבני הדור ידע ילדות קשה. ובגיל צעיר 6-7 נאלץ לעבוד בלילות בהשקיית פרדסים. תקופה קצרה של לימודים "במעלמה" חרתה אימה ופחד מפני המורי דמארי, לימוד התורה, קריאת פרשת השבוע בספר-התורה בבית הכנסת, תרגום, ליווי אותו לאורך ימים, אכן, "גרסא דינקותא לא משתכחא" בצעירותו עבד זכריה כוזור בחקלאות ובבניין. כוזור הצטרף לגדוד 52 של "גבעתי" שהוקם מבני "ראשלצ", נס ציונה, רחובות כדי להגן על היישוב להילחם בפורעים והערבים. הוא נלחם בגבורה בבית עפה, עובדים, נגבה ובדרך לירושלים. עם קום המדינה התגייס לצה"ל. מס' אישי 5586. נלחם במלחמת השחרור במבצע סיני, מלחמת ששת הימים, ובמלחמת ההתשה. לפרנסת המשפחה ניהל את מחסם המשקאות של תנובה בשוק החשמונאים בתל-אביב.

 

 

גדולה זכותה של האישה התימנייה החרוצה והמסורה. בתבונת כפיה הייתה לעזר ולתועלת לבעלה במצוקת הזמן. היא לא ישבה בחיבוק ידיים וייחלה למה שיביא לה בעלה לפי הטף.

אבל – יצאה לפועלה ולעבודתה, אם בבית ואם בשדה, אף כי לא הייתה רגילה בכך. מותר לומר כי החלוצה הראשונה שיצאה לעבודת השדה בא"י בחזקת פועלת היא האישה התימנייה. באותה תקופה נשות תימן לא ידעו קרוא וכתוב, אך ידעו את התפילות בעל-פה עקב התמדתן לשמוע את התפילות בבית-הכנסת בשבתות ובחגים. גם ילדי המשפחה נרתמו לעזרה לשיפור המצב הכלכלי.

     

בבוקר זרזה אותנו אמי לקום שבפיה המילים "היום לא כמו כל הימים" "היום יש להשקות את הגינה", "היום תורנו לקחת את הפרות למרעה", "היום יום כביסה", וכך בכל בוקר. ובשבת- השכמנו קום "אבא כבר יוצא מבית-כנסת". כשאימא הייתה עמוסה בעבודות קראה לנו לאכול:" בואו נאכל ונתפטר" . שמענו את הפתגמים: יום עסל יום בסל(יום דבש יום בצל) היו לנו הרבה ימי דבש במשפחתנו. מאן עד אבו ואומו לא תהומו. (למי שיש אב ואם לא צריך לדאוג או לרחם) ואכן הוצפנו באהבה ובדאגה רבה ע"י הורינו.  לכבוד הוריי והבאים מתימן לז"י בשנת תרע"ב-1912 כתבתי את החוברת "יד לאבי" .

הקמת המושבות הראשונות בשנת 1882:

המושבות זיכרון-יעקב וראשון-לציון שהוקמו בשנה זו היו מושבות שענף החקלאות היה הענף החשוב ביותר. הם נתמכו ונעזרו על ידי הברון רוטשילד שבנה יקב בכל אחת מהן "יקבי כרמל מזרחי". אציין בכאב ובצער שהקהילה התימנית לא זכתה להיות בין מקבליי הקרקעות ונאבקו בכוחות עצמן להשגת עבודה מפרנסת , לחינוך ילדיהם ולהקמת בית כנסת.

בתקופת הפרעות לפניי קום המדינה יצאו בני המושבות אלה בשומרון ואלה בדרום הארץ להגן על היישוב היהודי מהמרצחים שהגיעו מהכפרים הערביים. בשתי המושבות הייתה פגיעה ע"י מטוס שהטיל פצצה, בז"י ליד היקב ובראשל"צ ליד גן המושבה מתוך רצון לפגוע ביקבים. היו אבדות בנפש המושבה ז"י המשיכה לשמור על אופייה החקלאי, התפתח ענף התיירות מלונות המשקיפים לנוף היפה. המושבה ראשל"צ הפכה לעיר הרביעית בגודלה, משמרת את העבר במוזיאון לתולדות ראשל"צ. הוקמו בה מפעלים והרבה פעילויות תרבות. בשתי המושבות מתקיימים סיורים באתרים היסטוריים וברחובות של פעם, המנחילים את סיפוריי המייסדים.

בני הדור השני של עליית תימן 1909-1912 התקדמו והשתלבו בחיים הפוליטיים, התרבותיים והאמנותיים. בז"י נבחר יעקב לוי לראש המועצה המקומית.

בראשל"צ נבחר אברהם טביב לחבר הכנסת הראשונה ברשימת התימנים. נזכיר את הסופר מרדכי טביב, הצייר אבשלום עוקשי, הזמרת שושנה דמארי, האלוף בצה"ל דוד מימון, מרדכי מזרחי ויוסי שובלי שכיהנו כסגני ראש-עיר ונבחרו ליקיריי העיר ראשל"צ.

הרבה כבוד והערכה לדור המייסדים שעברו בחייהם הקשים את שלטון האימם בתימן. ובארץ את השלטון העותמאני -טורקי שהיה קשה ואכזרי. והמשך כיבוש הארץ ע"י הבריטים. הרבה תלאות וסבל עברו עד שזכו והגיעו להקמת מדינת ישראל והכל בהרבה מסירות לעבודה, יושר אישי, שמירת המסורת, אהבת המשפחה והמולדת.

תודה על הערכים שהנחלתם לנו ונשמור את צוואתכם: חינוך לערכים, אחדות, אהבת הזולת, ואהבת הארץ. וננחילם לדור ההמשך. "יהי רצון שיישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ולא ילמדו עוד מלחמה".

 

תחיה בת זיכרון יעקב זכריה כוזור יליד ראשון לציון נישאים. היכרות שנעשתה שהגעתי לעבוד כגננת בראשל"צ. נולדו לנו 3 ילדים: אביעד, נעמה ואסף. חינוך הילדים היה חשוב בעינינו ולא חסכנו מאמצים כדי שיתחנכו במוסדות חינוך טובים וירכשו ערכים. אביעד סגן אלוף (מי'ל). נעמה מנהלת חשבונות. ואסף מהנדס תעשייה ניהול. נולדו לנו 8 נכדים: זיו יהל וגל. יובל ליאור וטל. עמית ומעיין – אסתר יחד עם כלותיי היקרות נירה וורדית משפחתי ממלאת את לבי שמחה ואת הבית באור. עם פרישתי מגן הילדים פניתי להתנדבות בכל אשר פנו אליי במוסדות חינוך ולאחרונה בגן של חינוך מיוחד.

אני לומדת במדרשת "מגדים" בראשל"צ נהנית מהלימודים הטיולים והחברותא. יוצאת לטיולים בחו"ל בקבוצה עם המשפחה והנכדים. כל אל הנותנים לי כוח להמשיך להתנדב ולחייך מתוך שמחה והנאה. 

שמחתי לחזור לביה"ס הראל מתוך העבודה פרויקט הקשר הרב דורי, ביה"ס בו התחנכו 3 ילדיי: אביעד, נעמה ואסף ובשנה הבאה בעזרת השם נכדתי עמית. חן חן למורות ולמדריכות ולצוות ביה"ס שעמד לרשותנו במשך השנה.

תודה לאביה קסיר, תלמיד ביה"ס ממ"ד הראל ראשל"צ, על ההדרכה שנתן לי בעבודה עם המחשב, על תרומתו והייעוץ והכנת העבודה, ובעיקר שהכול נעשה בכיף!