מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל לוטם (לבית ברנתן). נולדתי בארה"ב בשנת 1958 בשם Michelle  Judith Mack  דור שלישי לאמריקאית.

גרנו בלונג איילנד, הנמצאת במדינת ניו יורק.

אני בת למשפחה של שבע בנות ובן אחד. הורינו שלחו אותנו ללמוד בבית ספר ציבורי, בו למדו גם יהודים, וגם לא יהודים, כי בעיר שלנו לא היו בתי ספר יהודיים. יום הלימודים היה ארוך. מ -8.00 בבוקר  ועד 15.00 אחה"צ  לימודים כלליים. ושלושה ימים בשבוע, מהשעה ארבע אחה"צ  ועד שש בערב, למדנו במעין 'תלמוד תורה'. שם למדו אותנו, תורה ועברית, בבניין בית הכנסת, שם למדתי ארבע שנות לימודים.

סיפורו של חפץ – הרשמקול

בבית של סבתא בארה"ב הייתה שמחה גדולה ואחווה בין האחיות. הן גרו בבית פרטי עם גינה, והיו משחקות הרבה מאוד ביניהן, וגם עם חברים מהשכונה. פעם, הן קיבלו רשמקול מההורים במתנה. סבתא ואחיותיה היו משתוללות ועושות "מחזמר" ו"תחרויות שירה". סבתא שלי בחרה את החפץ הזה, כי אמרה שהוא הוסיף המון הרמוניה בביתם, חיבר בין האחיות  ושימח אותן. הוא היה אצל ההורים של סבתא שלי ונשמר משנת 1965.הרשמקול עדיין עובד ומקליט ואפשר גם לשמוע כל מיני דברים עם קלטות.

הרשמקול משנת 1965 שסבתא הביאה למפגש

ההכנות לקראת העלייה לארץ

במשך כמה שנים אבא נסע לביקורים קצרים לישראל. הוא ניסה לסלול את הדרך לעלייה לארץ. בקיץ של שנת  1968 אבא הודיע לנו, שאפשר לעלות לארץ ישראל! חשבתי לעצמי, איך אעזוב את החברים שלי? איך אעזוב את סבתא שלי? וכל הקרובים.

לקראת העלייה לארץ היו הכנות רבות. אמא אמרה שבארץ ישראל חם מאוד, אז היא החליטה לקצוץ לכל אחיותי ולי את השערות הארוכות שלנו. אבא הגיע הביתה, וראה אותנו עם שערות קצרות מאוד. והוא שאל לפשר העניין,  ואמא ענתה לו: "כי חם בישראל" ממש לא הבנו לקראת מה אנו הולכים, אבל אני זוכרת את החוויה של האריזה והמכירה של הבית.

לארץ עלינו באונייה גדולה. כך בחרו הורי. הם רצו חופשה לפני ה"הרפתקה" שמחכה להם בארץ. ביום הפרידה בנמל, הגיעו קרובים רבים  וגם חברים להיפרד. לא אשכח את הבכי שלי. כל כך  פחדתי שלא אראה את סבתא שלי יותר. (כמובן שהיא הגיעה לביקורים רבים אצלנו בארץ). באוניה היתה לכולנו חוויה נהדרת. בילינו בבריכות, ראינו סרטים. באונייה היו אתנו עוד הרבה יהודים אמריקאים, שגם עשו עליה לארץ, וזאת בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים, שהביאה לגאווה גדולה, והרצון העז של היהודים לעלות לארץ ישראל.

בתמונה: משפחת ברנתן, ההורים ושבעת האחים בהגיעם לארץ

סיפור הקליטה בארץ

בחרתי לספר לך, יהונתן, על  מה שקרה לנו כשהגענו לנמל חיפה, לאחר שבועיים נופש באונית תענוגות, "המלכה  אנה אליזבת" .

הייתי אז ילדה בת תשע ויחד עם המשפחה שלי, שמנתה אז תשע נפשות, הביאו אותנו, אנשי הסוכנות,  למרכז קליטה בנצרת עילית. הגענו בערב ראש השנה, בשנת 1968. דבר ראשון, נתנו לנו שמות בעברית. לי קראו מיכל חיה. כמה שנים אחרי ההגעה שלנו לארץ, אבא שינה את שם המשפחה לברנתן, על שם סבא שלי שנפטר. במרכז קליטה היה אולפן בו הורי למדו סבא וסבתא של אמא שלך. האחיות שלי ואני הלכנו לבית הספר.  אחי הקטן היה בגן ואני לא ידעתי עברית, רק קצת ממה שלמדנו בארה"ב .

הגעתי לבית ספר שהיה שונה מאוד, ממה שהכרתי בארה"ב. זכור לי שהיו בנות שלבשו מטפחות, וגם היו בנות קצוצות שיער. לא הייתי רגילה לכך. בנוסף לא יכולתי לתקשר כי לא ידעתי את השפה. ישבתי ובכיתי ולא הבנתי שום דבר. לימדו אותנו מעט מאוד עברית . זה היווה קושי להתחבר לילדים בכיתה. הייתי מחכה להפסקות, לראות את האחיות הצעירות שלי.

אני זוכרת שברחתי פעמים רבות מבית הספר והייתי מגיעה להורים שלי באולפן. המורה שלי כמובן ניסתה לעזור לי, אבל זה לא היה קל. שהינו באולפן שלושה חודשים. באולפן התחברתי עם ילדי העולים החדשים, שהגיעו גם מאמריקה, ואיתם הרגשתי ממש טוב. משם עברנו לגור בפתח תקווה. זאת בעקבות היכרות עם הרב שהיה באוניה בה עלינו.

צריך לזכור שלהורים שלי לא היו קרובים בארץ, והם לא הכירו איש, מה שהיווה קושי בקליטה. הורי נעזרו בו והוא הציע לנו לגור בפתח תקווה. למדתי בבית ספר שנקרא "נצח ישראל", שם למדתי עד סוף השנה, וגם שם לא ידעתי כל כך את השפה. מה שהיה לי מוזר בבית הספר, זו התלבושת האחידה. חצאית משבצות וחולצה ורודה.

בתחילת שנת הלימודים, עברנו לחולון. חולון הייתה אז עיר מתפתחת, והגיעו אליה הרבה עולים חדשים. בחולון למדתי  בכיתות ו' -ז' בבית ספר ישורון. שם פגשתי הרבה חברות וחברים, איתם נפגשתי ושיחקתי. כשהצטרפתי לבני עקיבא התחלתי להרגיש בנוח. השפה כבר הייתה שגורה בפי, והיה לי טוב. כאשר סיימתי כיתה ז'  ההורים החליטו שהם עוברים לקיבוץ עין צורים. בשכונה בה התגוררנו בחולון, לא היו הרבה דתיים והיה חשוב להם להיות בחברה דתית,  בעיקר בשביל הילדים. אנחנו הילדים שמחנו מאוד.

הצטרפתי לקבוצת ילדים בה היו חבורת ילדים נחמדה מאוד. קסמו לי החיים בקיבוץ, פחות להורי. הם לא הסתדרו וביקשו לחזור אל העיר. אני בדיוק עליתי לכיתה ט' ויחד עם אחותי הגדולה, אלישבע, ביקשנו להישאר בקיבוץ בתור ילדות חוץ. ההורים לא שמחו, אבל הבינו אותנו ואישרו לנו להישאר לבד. את לימודי התיכון עשיתי  בקבוצת יבנה. (לאחר שנה עזבתי את קיבוץ עין צורים) נהניתי מאוד מהלימודים בקיבוץ, ועם החברים לכיתה, ממספר קיבוצים דתיים של הדרום.

אני יכולה לומר שההורים שלי, סבא יעקב וסבתא לי זיכרונם לברכה, עשו הכל  למען הילדים, ואני מעריצה אותם על כך. החל מהצעד הגדול ביותר שהיא העלייה של משפחתנו לארץ ישראל. הם עזבו  את איזור  הנוחות, את המוכר והגיעו לבדם לארץ, מתוך אמונה שזה הייעוד של כל יהודי, מתוך ציונות אמיתית,  וכלה בקליטה לא קלה, לימוד השפה, תרבות שונה  ומעברים רבים במקומות שונים בארץ. כל שמונת הילדים נשארו בארץ ישראל והקימו משפחות.

היום אנחנו, ברוך ה', שבט גדול, שבט ברנתן, ואני, בפנסיה עם קריירה שניה- קרמיקאית.

יש לי ב"ה ארבעה ילדים, ונכדים רבים אותם אני רואה ומבלה איתם כמה שיותר.

הזווית האישית

מיכל: המפגשים עם יהונתן בביתו, ובבית הספר היו מהנים ביותר. אנחנו מתראים הרבה, אך הפגישות שלנו בנושא הזה היו מרגשות ביותר. הרגשתי שיהונתן מתעניין בעברי, דרך השאלות הרבות שהוא שאל בביקורים בבית הספר. הרגשתי גאווה גדולה להיות הסבתא שלו, הוא קסם של ילד, תודה יהונתן!.

יהונתן: המפגשים עם סבתא היו כיפיים, נהניתי לשמוע את סיפורה על העלייה לארץ. היה מעניין לשמוע על ציונות ואת הסיפור על משפחתה.