מאגר סיפורי מורשת

עלייה ממושכת

קוראים לי סימי עמר נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1951. היו  לי 8 אחים כולל אני. ואני השנייה במשפחתי .

עליתי בשנת 1967, בגיל 16. העלייה לקחה פרק זמן של חודשיים בכדי להגיע לארץ ישראל, לבאר שבע. טסנו במטוס ממרוקו עד לצרפת. ובצרפת היינו כמה משפחות שגרנו באכסניה והיה לנו כיף לגור ביחד כמה משפחות, כי פינקו אותנו שם היה לנו טבחיות שבישלו את האוכל. אני לא זוכרת מה אכלנו אבל אני זוכרת שהאוכל היה טעים. האוכל היה טוב התנאים היו טובים והיה שפע לרוב.

הכל היה שונה ממה שיש היום, למשל: הכביסות שלנו,  היו בצורה לגמרי שונה מהיום, הם היו  נותנים לנו סבונים בשביל לכבס בגדים בידיים כי באותו תקופה לא היו מכונות כביסה. כביסה הייתה עבודה קשה אבל לא התלוננו. והרגשנו שאנחנו בדרך לארץ הקודש.

כשהייתי צעירה, הייתי נערה מאוד חרוצה הייתי עוזרת הרבה לאמי עם האחים הקטנים שלי. ולאחר כמה חודשים בצרפת החליטו שישלחו אותנו במטוס לארץ ישראל. וכך היה . העליה למטוס לקחה הרבה זמן בגלל שהיו צריכים לבדוק את הדרכונים. היו הרבה אנשים חסרי סבלנות, אבל לא הייתה לנו ברירה, וידענו שאנחנו בדרך לארץ ישראל. לשמחתנו עלינו למטוס בשלום, וכל הבדיקות של הטיסה עברו בהצלחה ועלינו למטוס, בדרך לארץ ישראל. שהייתי במטוס הרגשתי שמחה כפולה, שמחה גדולה, כי זו הייתה הטיסה הראשונה שלי, וגם הייתי בדרך לארץ ישראל.

כשסוף סוף הגענו לארץ העבירו אותנו לנמל וגם שם יש….עיכובים!!!! אבל הפעם התעכבנו בגלל שעשו לנו בדיקות וצילומים.

וזה לא סוף הסיפור, כי אחרי הנמל הביאו לנו שתי מוניות גדולות, והדרך מלוד לקחה הרבה זמן ולא ידענו לאיפה לוקחים אותנו. לא סיפרו לנו שום דבר, ואנחנו גם לא שאלנו. אמי דאגה מאוד, כי היא לא הבינה לאיפה לוקחים אותנו, ויש לה ילדים לדאוג להם. אנחנו כל הזמן שאלנו את אמא לאן נוסעים ולאמא לא היו תשובות טובות לתת לנו. וכשהגענו סוף סוף למחוז חפצנו לבאר שבע הביאו לנו שני בתים  בשכונה ו' בגלל שהיינו משפחת מרובה ילדים . לא ביקשנו שום דבר נוסף, שמחנו מאוד במה שנתנו לנו.

כשהגענו לבאר שבע, הורי הבינו שאני חייבת לדעת לדבר עברית כדי להסתדר בארץ ישראל, לכן הם שלחו אותי לאולפן ללמוד עברית. בהתחלה  היה לי מאוד קשה והתבלבלתי הרבה. הייתי מדברת חצי עברית חצי צרפתית. המורה שלי התעקשה איתי ודרשה ממני לדבר רק עברית. לא רציתי ללכת יותר לאולפן כי חוויתי הרגשת תסכול גדולה. אך לבסוף התרגלנו לשפה העברית וידענו לדבר בעברית בצורה חלקה.

לאחר הלימודים של האולפן כשכבר ידעתי לדבר עברית סבירה הלכתי לעבוד במתפרת בגדים. את זה עשיתי לפני החתונה כדי לעזור להורים לפרנס את המשפחה. ולאחר כמה שנים התחתנתי  בבאר שבע..לפני החתונה הייתה התרגשות גדולה  בביתנו כי זו הייתה החתונה הראשונה בביתי. ההורים שלי קנו כל מה שהייתי צריכה כדי לבנות את ביתי…הדבר שאני הכי זוכת אותו היה קרש כביסה – קרש מחוספס שהיו מכבסים איתו את הבגדים. היום ילדינו לא יודעים מה זה קרש כביסה. אני בזמנו כיבסתי כל הזמן עם הקרש הזה. הייתי שמה גיגית עם מים על הכיסא ואז הייתי מכבסת עם הקרש. זו  הייתה עבודת פרך. 

לאחר שנה וחצי אמרתי לבעלי שחייבים לקנות מכונת כביסה. חסכנו כסף וקנינו מכונת כביסה. כל כך שמחתי והייתי מאושרת שזכיתי למכונת כביסה.

כנערה, גדלתי בבאר שבע ולאחר החתונה בעלי ביקש ממני לעבור איתו ליד הוריו שגרים בנתיבות. היה לי מאוד קשה לעבור לגור בנתיבות אחרי שהתרגלתי לבאר שבע וכל משפחתי גרים בבאר שבע. באותם הימים היה נהוג שהאישה באה למקום מגוריו של הגבר לכן לא התווכחתי ובאתי לגור בנתיבות למרות הקושי. ומאז ועד היום אני גרה בנתיבות. בגלל הקושי מהפרידה מהמשפחה הייתי נוסעת הרבה לבאר שבע. למרות שהנסיעה הייתה לא פשוטה והתחבורה הייתה מעטה, הייתי מתאמצת. עד שנכנסתי להריון והיה לי קשה לנסוע לבאר שבע אז נסעתי פחות. בשנה שהתחתנתי נולדה לי בת ראשונה, והייתה שמחה גדולה בכל המשפחה בגלל שזו נכדה ראשונה.

ועכשיו יש לי ברוך ה' 3 בנים ו-3 בנות, הילדים גדלו ויש לי נכדים. ואני שמחה שעליתי לארץ ישראל.

הזוית האישית

סימי: מאוד נהנתי בבית הספר. בהתחלה לא ידעתי אם אצליח להתמיד ומהר מאוד התאהבתי בבנות. שירה ואמונה: שמחנו לעבוד עם סימי. ידענו שהיא עושה מאמץ להגיע לביה"ס היא באה באוטובוס. מודים לך על כל הסיפורים המעניינים.