מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שולה פריג'. נולדתי בשנת 1940, עליתי לארץ מלוב בגיל 9 והיום אני בת 77 עם חמישה ילדים, חמישה עשר נכדים, נין בקרוב ובעל ז"ל.

עליתי לארץ בגיל 9 מלוב עם הוריי ואחיי. היו לי שישה אחים.

הפלגנו באנייה שקראו לה "גלילה". ירדנו בנמל בחיפה והיו הרבה עולים אתנו. בדקו אותנו מכף רגל ועד ראש וריססו אותנו בדי-די-טי. לאחר מכן הסוכנות הביאה משאיות על מנת לשלוח אותנו למחנות שבהם גרו בשלב הראשון  בבית העולים בחיפה.

היינו תקופה במחנות העולים  עד שהעבירו אותנו למעברות באור יהודה.

בעקבות הריסוס לקיתי במחלת הגזזת. עברתי הקרנות. הייתי ביחד עם כ- 100 ילדים, במחנה בירושלים. בודדו אותנו, כדי שלא נדביק. הטיפול לקח שנה. הוריי היו באוהלים במעברות באור יהודה. לא היה להם תקציב לבקר אותי. זכורים לי הגעגועים הרבים להוריי.

לאחר שנה החלמתי וחזרתי למעברה. במעברות גרנו באוהלים ולא היה לנו כלום, במשך היום הייתי ברחובות כי לא רציתי ללכת ללמוד בבית הספר, באותה תקופה עבור הילדים שגרו במעברות בית הספר לא היה חובה, אפשר היה לבחור אם ללכת לבית הספר.

בהמשך הביאו לאוהלים מיטות ברזל, לפני זה ישנו על מזרונים, על המיטות ישנו במשך שנתיים-שלוש. לא היה מה לאכול באוהל, לי ולאמי לא הייתה עבודה. נתנו לנו תלושים על מנת שנקבל מנות אוכל, האוכל היה: מרק ,דייסה, תה  ועוד.  אחרי כמה שנים אבא שלי התחיל לעבוד בעבודת גינון. במקום לתת לו כסף נתנו לו חתיכת סבון.

בשנת  1955 בנו שיכונים ועברנו אליהם. התחלתי לעבוד בגיל שלוש עשרה במשק בית. לא למדתי. לא התגייסתי מפני שהוריי אסרו עליי להתגייס מפני שהם היו דתיים, אני מרגישה עד היום חרטה והחמצה שלא התגייסתי. הרגשתי שיכולתי לתת למדינה אך פספסתי הזדמנות זו ולא עמדתי על שלי . לאחר זמן לא רב הכרתי את בעלי. סבתי שידכה בנינו. התחתנתי אתו. והוא עבד בבניין, המצב היה קשה מאוד.

היום, כל הילדים שלי נשואים ומלומדים עם ילדים ואני כל כך גאה בהם שהם לא מוותרים ועל מה שהגיעו בחייהם בכוחות עצמם עם מעט עזרה וקושי רב.

אני מאושרת על כל מה שיש לי כיום ואני לא מוכנה להחליף את משפחתי בעד כל העולם.

הזוית האישית

אני מאוד שמחה שבאתי, היה לי גם יותר זמן לבלות עם נכדתי וללמד אותה דברים חדשים על עברי הפעילויות בתכנית היו מאוד מהנות ומרגשות ובזכות הפרויקט הזה הקשר שלי עם נכדתי התחזק.