מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אליאסי אני בן 65 שנה, בן שושנה ועזיז ז"ל ולי 7 אחים. תאריך הלידה שלי לא ידוע אך נולדתי בשנת 1958, מכיוון שנולדתי בפרס (איראן כיום) בחבל הארץ כורדיסטאן, בכפר נידח בשם קרדאקנה ולא היה מעקב אחרי הלידות של התושבים בכפר.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1962 במטוס אל על, ומשדה התעופה פינו אותנו היישר לעיירה שדרות, שכיום היא עיר. כאשר הגענו לשדרות שכנו את המשפחה שלי בבלוק שעדיין לא סיימו את בנייתו. הבלוק היה ארוך מאוד וגרנו בקומה שלישית שזה היה הבית הפנוי היחיד. כל התושבים בבלוק היו יוצאי מרוקו חוץ מאיתנו. התקשורת עם השכנים הייתה קשה מאוד מכיוון שלא דברנו אותן שפות. כילדים הסתדרנו בסדר גמור. הלכתי לגן בשכונת ניר עם, שנה אחת, ולאחר מכן עברנו לדירת קרקע ברחוב נתן אלבז. למדתי בבית הספר היסודי מעוז ובתיכון למדתי במקיף הכללי.

הילדות שלנו בשדרות הייתה ילדות נעימה ומהנה מאוד. לאחר יום הלימודים היינו נפגשים בשכונה ומשחקים, בעיקר כדורגל אך גם שיחקנו מחניים, מדרכות, וייצרנו כל מיני קורקינטים ממקלות. כשהיינו זקוקים לגלגלים היינו הולכים לאזור התעשיה, למפעל שהיה מלפף מנועים ואוספים את כל הגלגלים שהיו זורקים, את הגלגלים המלפפים הישנים.

המחייה הייתה קשה מאוד, לרוב התושבים בשכונה, הכלכלה הייתה קשה מאוד והפרנסה הייתה דלה. רוב התושבים בשכונה עבדו בעבודות דחק ועבודות חקלאות.

בנערותי, לאחר יום הלימודים היינו נפגשים במועדון הנוער של העיירה. היו לנו מדריכים שגיבשו אותנו ושמרו שלא נסתובב בבטלה. הגיבוש היה יחסית טוב והמצב הכלכלי לא אפשר לכל החברים להשתתף בכל הפעילויות. בזמנו לא היתה מודעות לגזענות וכל מיני דברים נלווים בגלל שכל החברים היו יוצאי עדות המזרח אבל שהתבגרנו והתחלנו לצאת משדרות ולהתערות בחברה התחלנו להבין שיש עוד עדות בארץ. אני, לדוגמא, לא ידעתי מה זה מזרחיים ואשכנזים עד גיל 16.

לאחר סיום הלימודים התגייסתי במחזור נובמבר 1975. שירתי בחיל השריון ברפיח. לאחר שנתיים חתמו הסכם שלום עם מצרים ופינו את הבסיס לבסיס אחר שנקרא ג‘וליס. השירות שלי היה מהנה ולמדתי המון. בשחרורי משירות סדיר עברתי הסבה לתותחנים והייתי נהג של תותח 175 מילימטר (קוטר הפגז). בשחרורי מהמילואים המשכתי להתנדב כעשר שנים.

בתקופת המילואים הכרתי את אשתי מרים, בחתונה של חבר טוב שלי, שהוא הגיס של אשתי. לאחר זוגיות של שנתיים נישאנו ובנינו משפחה בשדרות עם שלושה ילדים: אלדר, מרווה ודוריאן. לאלדר ולמרווה יש שלושה ילדים לכל אחד, לאלדר יש את:יהלי, ניתאי ואודל. ולמרווה יש את רומי אור ויגן.

התחביבים שלי הם עזרה לנזקקים ולחיות פצועות ותוך כדי העזרה לנזקקים אני מקבל סיפוק עצום שזה מעצים ומרגש אותי מאוד. אני אוהב לפגוש את חברי הילדות שלי ולשוחח איתם על הילדות הקשה והמהנה בו זמנית. אני גם אוהד שרוף של מכבי תל אביב ונוסע לפעמים למשחקים עם נכדיי יהלי יגן וניתאי. יש לי גם אוסף שטרות עתיקים משנות ה-50 עד היום.

חפץ מיוחד שעובר מדור לדור במשפחה, זוג צמידים מזהב שעברו מאשתי לבתי מרווה ועברו לבתי דוריאן ולאחר מכן עברו לנכדיי רומי אור וכעת הצמידים נמצאים אצל נכדתי הקטנה אודל.

לדור הצעיר אני מוסר, לאהוב כל אדם באשר הוא אדם ולכבד כל אדם, בלי שנאה ואיבה. להתמיד בלימודים שזה בסיס להיותך אדם מועיל לחברה. ותצברו חוויות.

הזוית האישית

יהלי: מאוד נהניתי להכין את העבודה יחד עם סבי משה,  ומאחל לו להמשיך להיות כפי שהוא, הסבא הכי טוב בעולם. משה: אהבתי לתעד את הסיפור עם נכדי היקר מכיוון שהיו לי זיכרונות טובים מכל התקופות שעליהן סיפרתי. אני מאחל לנכדי שימשיך להצליח בלימודים והמון בריאות.