מאגר סיפורי מורשת

שמי מרטין, נולדתי במרוקו בשנת 1955 בסאפי. הייתי ילדה שביעית במשפחה של 9 ילדים.

בילדותי הייתי בגן יהודי ולאחר מכן עברתי לבית ספר משותף ליהודים וערבים עד כיתה ג'. אחר הצהרים היינו הולכים לתלמוד תורה שהיה בבית הכנסת.

המשפחה שלי עלתה פעמיים לארץ, בפעם הראשונה בשנת 1947 ובפעם השנייה בשנת 1964.

בשנת 1947 ההורים שלי עם 4 ילדים חיו בירושלים ולאחר מכן עברו ליפו כי אבא שלי עבד עם הצבא הבריטי ששלט בארץ. עקב מחלתה של אחותי הגדולה שחלתה בארץ בדלקת קרום המוח החליטו ההורים שלי לעבור לצרפת כדי לטפל בה. המחלה של אחותי הפכה אותה לחרשת אילמת לכן בסופו של דבר ההורים החליטו לחזור למרוקו בשנת 1950.

במשך כל אותן השנים אבי רצה מאוד לחזור לארץ, אך אמי התנגדה בגלל מה שקרה לאחותי ולא רצתה לחזור לארץ יותר.

אבי היה מאוד פעיל בקהילה היהודית בעיר סאפי. הוא היה מארח את השליחים של העלייה שבאו מהארץ בבית הכנסת, כדי לפגוש את היהודים שרצו לעלות לארץ. שם הם היו מתכננים את הזמן ואת הדרך לעלייה לארץ. היו גם מפגשים שנערכו אצלנו בבית.

מכיון שאמי לא רצתה לעלות לארץ אבי שלח בשנת 1960, באחת מהעליות, את אחי הגדול זקי, שסיים את התיכון במרוקו, להמשיך את לימודיו בארץ. ולאחר שנתיים הוא שלח את אחי סולי ללמוד בארץ, וכך ניסה לשכנע את אמי שהתגעגעה מאוד לילדיה לעלות לארץ.

ואכן בשנת 1964 הוריי החליטו, אחרי הרבה מאוד לבטים, לעלות לארץ והתחילו להתארגן לעלייה.  אסור היה לנו להגיד שאנחנו נוסעים לישראל. היינו יכולים להגיד שאנחנו נוסעים לביקור בצרפת ואנחנו חוזרים, בגלל זה ההורים לא מכרו את הבית ואת החנות הגדולה של אבא שלי שהיה חייט.

אני זוכרת שבלילה לפני העלייה לארץ התכנסו אצלנו אנשים רבים, דודים וחברים שבאו להיפרד והיו חלק מהם שבאו איתנו. אני זוכרת שהדודות שלי הכינו סירים ענקיים עם הרבה מאוד אוכל לכולם. השליחים מהארץ הגיעו ונסענו במכונית בלילה לקזבלנקה ושם לקחו אותנו למוסך גדול של דוד שלי וחיכינו שם יומיים עד שקיבלנו אישור שאפשר לצאת משם. היינו צריכים לצאת בשקט לכיוון שדה התעופה בקזבלנקה ושם עלינו על מטוס לכיוון מרסיי בצרפת. חלק מהעולים היו במלונות וחלק במחנה שהיה מיועד לעולים. היינו שלושה חודשים במלון עד שהודיעו לנו להתכונן לעלייה לארץ.

עלינו לארץ באוניה ירושלים. השייט ארך שישה ימים. חלק מהאוניה הוקצה לתיירים וחלק לעולים. הגענו לנמל חיפה שם חיכו לנו נציגים מהסוכנות היהודית שרצו להפנות אותנו למגורים בבית שמש או לקריות בחיפה. ההורים שלי לא הסכימו והתעקשו להיקלט אך ורק באשדוד, כי אחותה של אמי, שעלתה לפנינו, גרה שם והמליצה לנו לבוא לאשדוד.

הגעתי לאשדוד בגיל 9 והתחלתי ללמוד בבית-ספר חדש "אחדות". עשו לי מבחנים בחשבון ואמרו לי שאני צריכה להיות בכיתה ד' במקום ג'. כך בעצם עשיתי 11 שנות לימוד ולא 12. התגוררנו בבית זמני בשכונה ב' ובו שני חדרים למשפחה בת 9 נפשות. ללא מטבח ראוי, ועם שירותים ומקלחת אחת. זה היה שיכון זמני עד שיבנו השיכונים שיועדו למשפחות גדולות באזור ו' באשדוד.

כשנה חיינו בצפיפות נוראית ובאי-ודאות ורק בעזרת פרוטקציה ושלמונים קיווינו שיגיע תורנו לקבל זכאות לדירה גדולה יותר, ונגיע לנחלה. התהליך היה רקוב, מושחת ושרירותי, ובסוף שיכנו אותנו בדירה בינונית בשכונה ו', ברחוב שהיה קשה לבטא את שמו "ציזלינג". אמי ניסתה בכל מחיר לשמור על רמת-חיים מינימלית ולארח אנשים כפי שאירחה בסאפי שם היה ביתה תמיד פתוח.

אבי היה חייט מעולה בסאפי אבל לא יכל לעסוק במקצוע בארץ (לפחות לא בתחילה). הוא חיפש עבודה שבה יוכל להשתכר. לאחר מספר עבודות דחק שביצע הוא רכש מכונית "רנו" ששימשה אותו כרכב הובלות. עם הרכב הזה הוביל בקבוקי גז כבדים וחילק אותם לבתים שונים בעיר. לימים השיג אבי קו חלוקה של ביסקוויטים לחנויות מכולת באשדוד ובמושבים מסביב, עד אשקלון. הוא לא בחל בשום עבודה כדי להרוויח כסף. כל פרנסת המשפחה הייתה על כתפיו. הוא לא התלונן ועמד בציפיות הגבוהות שהציבה לו אמא. הוריי התעקשו שכל הילדים ילמדו ולכן אף ילד לא עזר לאבא בפרנסת המשפחה. כל הילדים הוציאו בגרויות ותארים:

• אחותי רשל (הבכורה) נשארה בחו"ל כי היא הייתה נשואה עם ילדים.
• אחי ג'קי היה סטודנט לכימיה ופיזיקה, הגיע לדוקטורט.
• אחי סולי למד בטכניון אדריכלות.
• אחי בבר הצטרף למשטרה עד שיצא לפנסיה.
• אחותי הלן למדה חינוך ומתמטיקה וניהלה בית-ספר שנים רבות.
• אחותי סימון עסקה בעמילות מכס והייתה מלווה בתי-ספר בתור חובשת.
• אני ובן זוגי למדנו בבית ספר חקלאי ויצאנו ליישב את הנגב כגרעין נחל בקיבוץ אורים בעוטף. בו אנו מתגוררים עד היום.
• אחותי רותי הייתה אחות שנים רבות בבית החולים קפלן.
• אחי הקטן בני ז"ל היה מנהל בנייה ותשתיות שנים רבות ולקה בדום לב בגיל 50.

היום כל המשפחה "מסודרת" וכל האחים עם משפחות, ילדים, נכדים ואף נינים.

הזוית האישית

רותם: היה לי כיף להכיר יותר דברים על סבתא וסבא במיוחד דברים שלא ידעתי. היה מעניין לשמוע את סיפור העלייה לארץ של המשפחה. מרטין ויוסי: המפגש עם רותם היה מעניין. הישיבה ביחד והחשיפה שלה לסיפור העלייה המשפחתי. כמו כן הפעילות המשותפת היתה מהנה מאוד ותרמה להעמקת הקשר. היה מעניין לראות את ההבדלים בין הילדות של פעם לילדות של היום.