מאגר סיפורי מורשת

שמי לריסה פבלובסקי, נולדתי בטשקנט שבאוזבקיסטן בשנת 1950 למשפחה יהודית. אימא שלי הייתה לבורנטית ואבא שלי היה עורך דין. היה לי אח שהיה גדול ממני בשלוש שנים. הייתה ילדות מאוד שמחה, גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כמו כל הילדים נכנסתי לגן, שם היו לי חברים. כשהתקבלתי לבית הספר הרגשתי שאני מעט שונה, מכיוון שאני יהודיה. זאת לא הייתה פגיעה ישירה, אבל באווירה הרגשתי שאני אחרת. מגיל קטן חלמתי להיות רופאה, התקבלתי לאוניברסיטה לרפואה שם פגשתי את בעלי. באותו הזמן הוא היה אמור לסיים את לימודיו ואני בדיוק התקבלתי. כאשר הוא סיים את הלימודים אנחנו התחתנו. באותה התקופה בעלי סיפר לי על הקשיים שלו להתקבל לבית הספר לרפואה, על מסמכיו היה כתוב באדום שהוא יהודי ולכן הוא היה צריך להיבחן ארבע פעמים כדי שהוא יוכיח שהוא חכם באמת ומגיע לו להיות שם.

בשנת 1972 נולד בני הראשון וב-1977 נולד בני השני. בעלי ואני השתדלנו מאוד שילדינו לא ירגישו אנטישמיות ולמרות זאת זה החזיק רק תקופה מסוימת. ילדיי התקבלו לבית ספר רגיל ובני הגדול חלם גם הוא על הרפואה. מכיוון שעדיין היו קשיים מרקע לאומי להתקבל לרפואה, בני הגדול החל בלימודי קדם רפואה, בית-ספר לאחיות. שם הוא נתקל באירוע אנטישמי. בנוסף זה הורגש בעבודה (שנות 1987-1988) שלי ושל בעלי. בעלי היה בתפקיד מנהל המכון לרפואת עור. בתקופה זו כל המנהלים קיבלו נוהל שכל טופס חייב להיכתב בשפה האוזבקית, בעלי אמר שאם בגילו הוא צריך להתחיל ללמוד שפה חדשה אז הוא ילמד את השפה שלו, עברית.

עקב הסיבות הללו, באותו הרגע החלטנו לעלות ארצה. הגשנו מסמכים לכל הגורמים אשר שייכים לעלייה. כאשר בית הספר של בני הקטן בן ה-12 גילה שאנחנו מתכננים לעלות לארץ, גירשו אותו מבית הספר.

כאשר עלינו, הפחד של בעלי ושלי היה שלא נצליח להוכיח את המקצועיות שלנו במקצוע שכל כך אהבנו. בנוסף, פחדנו שלילדים שלנו לא תהיה אפשרות להגשים את חלומם בגלל קשיים כלכליים. למזל בעלי היה לו מספיק ותק כדי לא להיבחן אבל היה צריך לעבור תהליך הסתגלות כדי לקבל רישיון לעסוק ברפואה. בהסתגלות ראו ישר שבעלי מאוד מוכשר ורופא עור טוב עם ידע רחב ומהר מאוד נתנו לו את הרישיון. וכבר נרגעתי קצת אך ידעתי שלי יש עוד דרך ארוכה וקשה.

התחלתי להתכונן המון למבחן הקרב ובא, התכוננתי יום ולילה כי הרפואה בברית המועצות הייתה שונה מהרפואה בארץ. במבחן הראשון נכשלתי, אך ידעתי שנכשלתי בבחינה והמשכתי לעבוד קשה מאוד. לאחר המבחן השני, נכשלתי שוב. הכישלון הזה היה לי קשה הרבה יותר, מכיוון שהייתי בטוחה שעברתי. קיבלתי הזמנה למבחן שלישי בעוד וחצי שנה, אך מרוב אכזבה החלטתי שלא להיבחן שלישית. בשביל הסיפור אציין שבאותה התקופה עברנו דירה ושינינו כתובת. המשכתי להיות מאוכזבת ולא רציתי לעשות כלום, הייתי מעט בדיכאון עקב הכישלונות ואפילו פקפקתי בהחלטתינו לעלות ארצה. היה יום גשום ושמעתי דפיקות בדלת. פתחתי את הדלת ואני רואה שעומדים שני בנים בגיל 10-11 והם מחזיקים ביד מכתב. הם שאלו אותי אם אני לריסה פבלובסקי ואמרתי כן. מסתבר שאיזשהו סבתא שכנה שלהם ביקשה שהם יעבירו לי את המכתב. על המעטפה היה כתוב: ״משרד הבריאות״. בידיים רועדות פתחתי את המעטפה ויש שם רישיון רפואה שבו כתוב את התאריך של המבחן הראשון. כאשר קראתי את המכתב, נתתי לילדים את כל הסוכריות שהיו לי בבית וחיבקתי אותם ובכיתי, הם לא ממש הבינו מה עבר עליי. המעטפה הייתה רטובה ומלוכלכת וראו שהיא ישנה. התברר שהייתה עוד לריסה פבסקי מטשקנט, וההבדל בזהות היה רק במספר האחרון והם טעו. למחרת רצתי במהירות ללשכת הבריאות לקבל את הרישיון, עבדתי שנה בלניאדו ולא היה מקום לעבוד בבית חולים מרכזי, שם הייתי רופאת ילדים.

לאחר מכן פתחו מחלקה של ילדים עם צרכים מיוחדים לראשונה בארץ ונכנסתי למסגרת של עבודה בבתי ספר. אני עובדת במסגרת הזאת עד היום. התחום הזה הוא מאוד מרגש ומאוד חשוב והתאהבתי בו. אני מרגישה שזו עבודה טהורה. הבטחתי שלעולם לא אעזוב את התחום וכך היה. כל כך שמחנו שהתגשם חלומנו לעבוד במקצוע ונתנו אפשרות לילדים לקבל השכלה גבוהה. בסוף הסיפור בעלי ואני היינו מאושרים ומרוצים מהבחירה שלנו לעלות ארצה והגשימו את חלומינו לעסוק ברפואה ולתת לילדנו עתיד טוב שהם יהיו מרוצים ממנו.

הזוית האישית

רונה הנכדה המתעדת: למדתי הרבה על הקשיים בלגור מחוץ לארץ ישראל כיהודי. בנוסף למדתי שצריך לעקוב אחרי החלומות שלך ולעבוד קשה כדי שיתגשמו.