מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממרוקו:

שמי גבריאל, נולדתי בשנת 1949 במרוקו, ועליתי בגיל 10 בשנת 1959 לארץ ישראל. אני ושלושה מתוך עשרה אחי עלינו ביחד. עליתי במסגרת עליית הנוער. עליתי מכיוון שהיו קשיים מצד הערבים והיה רצון עז לעלות לארץ ישראל. עליתי באונייה לארץ,  שם האונייה היה "הרצל-חיפה" שיצאה מגיברלטר. שם היה מחנה של כל היהודים והקבוצות שהתכוננו לעלות לארץ ישראל.

המקום הראשון שהגענו אליו היה לחיפה ומשם לקחו אותנו לרמת-הדסה שנמצאת בטבעון. שהינו שם כשבועיים ומשם חילקו את כל הילדים לפנימיות ברחבי הארץ. אחי ואני נשלחנו לפנימייה בירושלים בשם "משק ילדים מוצא" שנמצא בשכונת טלביה. שתי אחיות נוספות נשלחו, אחת לקיבוץ יבנה סמוך לאשדוד והשנייה לכפר אברהם סמוך לפתח תקווה.

שנים המשפחה דיברה על העלייה ”לפלסטין” (ישראל), אך העלייה עצמה התרחשה בהפתעה היות והייתה בלתי לגלית.

בבוקר אביבי אספו את ארבעתנו, ארבעת האחים, העלו אותנו על מונית. בקושי הצלחנו להיפרד מההורים ואפילו את המזוודה עם הבגדים שכחנו. התחלנו בנסיעה שאני, גבריאל, בתור ילד לא הבנתי לאן נוסעים. לאחר שעתיים עצרנו בחנייה והוחלף הנהג והמונית. ולאחר מכן המשכנו בנסיעה של מספר שעות עד שהגענו לעיירת חוף שהייתה עיירת דייגים. שם ישנו בלילה. לפנות בוקר העלו אותנו על סירות, אני זוכר שהתחלתי לצעוק ולבכות כי לא הבנתי מה אנחנו עושים בתוך המים.

העלייה לארץ הייתה ללא ההורים למעשה חיינו, אני ושלושת אחי, בפנימיות לאורך כל השנה כי לא היה מקום אחר להיות בו. הניתוק מההורים היה קשה מאוד ומלא געגועים ורק לאחר כארבע שנים עלו הורי לארץ ישראל.

אחי ואני הגענו לפנימיית משק ילדים מוצא שבירושלים. הפנימייה הייתה לנו כמשפחה, המנהל ואשתו היו ניצולי שואה שהקדישו את כל חייהם למען הילדים.

המשפחה היא משפחת גבורין, ותיזכר לעולם, בחינוך הטוב שנתנו ובדאגה לילדים. בסיום כיתה ח אני הגעתי לפנימייה ליד טבריה בשם הודיות. אחי הגיע לקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן. מפנימיות אלה היינו מגיעים לחופשות בקבוצת יבנה שליד אשדוד, כי בינתיים אחותי הגדולה התחתנה והיא הייתה לנו כאימא.

בשנת 1962 הגיעו הורי לארץ וקיבלו דירה ברחוב רמב"ם באשדוד. הדירה הייתה 48 מ"ר. בלילה היינו פורסים שמיכות ומזרונים על הרצפה כדי שיהיה מקום לכל הילדים לישון. למזלי ושלושת אחי, היינו חוזרים לפנימייה ואז רווח לכולם בבית. באותה תקופה לא היה חשמל והשתמשנו בעששיות בכדי להאיר את הבית והתרחצנו בגיגיות לאחר שחיממנו את המים. החיים לא היו קלים אבל כולם היו באותו מצב ולא הרגשנו הבדלים בין המשפחות.

בפנימייה בהודיות למדתי במגמת מכונאות רכב ובסיום הלימודים התגייסתי לצה"ל ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים.

בצבא עברתי קורס מכונאי טנקים מסוג שרמן. שירתתי במספר יחידות ולקראת סיום שירות החובה נשלחתי להולנד במסגרת משלחת שהייתה אמורה ללמוד על תותח מתנייע מסוג רוכב  M-109.

באותה תקופה לפי ההוראה של בן-גוריון כל חייל שנשלח במשלחת לחו"ל היה צריך לשנות את שם המשפחה לשם עברי לכן שיניתי את שם המשפחה מ-בוחבוט ל-ארז.

השנה היא 1970, שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור. באותה תקופה בצבא היו רק תותחים נגררים שנדרש זמן רב לתפעל אותם. הכלים החדשים היו קפיצת דרך טכנולוגית. בתקופה זו נשלחנו לרמת הגולן כדי להתאמן על הכלים החדשים. הגדוד היה ברמת הגולן עד למלחמת יום כיפור. המלחמה הייתה קשה. חברים נהרגו וביניהם שליש הגדוד ורס"ר הגדוד על שמם קרוי מחנה יואב שברמת הגולן שני השמות יואל ואבי. לאחר המלחמה המשכתי לשרת בשירות קבע ברמת הגולן עד שנת 75. בשנת 1974 הכרתי את פנינה אסייג שהיא אשתי היום. הכרתי אותה במסגרת החברים. היינו יוצאים בחבורה, כמובן שהייתי רואה אותה רק פעם בשבועיים כי שירתי ברמת הגולן. בשנת 1975 התחתנו באולמי לחיים שבאשדוד. אז הוא נחשב לאולם המפואר ביותר באשדוד. כמובן שהייתה להקה שנקראה מייק והנשרים. לאחר החתונה שכרנו בית ברחוב בן אליעזר אשתי עבדה בסנפרוסט בהנהלת חשבונות ואני הייתי בקבע ברמת הגולן.

בשנת 1976 נולדה בתי הבכורה גלית, שהיא אמו של אורי נכדי. בתקופה הזאת עברתי לשרת במקום קרוב לבית והיה יותר קל לנהל בית עם ילדים. בשנת 1979 נולד בן נוסף גיא. בשנת 1986 נשלחתי לשרת באזור בית אל היות והמרחק מאשדוד לבית אל הוא מרחק רב. לכן שקלנו לעבור לדיור צבאי בירושלים. בשנת 1989 נולדה שלומית ובתאריך זה עברנו לגור בירושלים בשכונת הגבעה הצרפתית. השנה הראשונה הייתה קשה מאוד בגלל הניתוק מהמשפחה המורחבת. ללא סבא וסבתא שיעזרו וכמובן אחים ואחיות.

הזוית האישית

אורי: לקחתי חלק בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת השורשים בכיתה ז