מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה כהן, נולדתי בשם עזיזה מוסאי בשנת 1948 בעיר טהרן שבפרס, כיום איראן. באותה תקופה שלט בפרס המלך מוחמד רזא שאה פהלווי.

הוריי היקרים, זכרונם לברכה – אמי זיווה ואבי אפלטון מוסאי, קצב במקצועו, נישאו כשאמי הייתה בת 12 בלבד. אבי היה נשוי לאישה עקרה שלא הצליחה להביא ילדים לעולם ונשא את אמי לאישה על מנת שתביא לו ילדים לעולם. יש לי 11 אחים, כולנו נולדנו בטהרן. כיום נותרנו רק שלושה אחים.

לא זכורה לי התקופה בטהרן, עלינו לארץ ישראל בשנת 1950 כשאני בת שנתיים. עלינו מפרס לארץ ישראל במטוס. כשהגענו לארץ אל שדה התעופה, הכניסו אותנו למשאית צפופה עם חמישים משפחות נוספות ומשם נסענו לעיר חצור הגלילית. ישנו באוהלים, ללא חשמל, גז ומים. משם עברנו לראש פינה, למדתי בבית ספר ממלכתי. אני זוכרת ילדות מאושרת, רצה בשדות בין כלניות לרקפות, אוכלת חצילים חיים מהאדמה, נושמת את ריח הפרחים.

המצב הכלכלי שלנו בארץ לא היה טוב ונאלצתי בכיתה ג' לסיים את הלימודים, לעזוב את בית הספר ולהתחיל לעבוד. תחילה עבדתי בקטיף במטע תפוחים ואחר כך עבדתי במפעל אריזות בקיבוץ. מעבר למצב הכלכלי הקשה שהיינו בו, ההתאקלמות בארץ הייתה מאוד קשה, שני אחיי הגדולים חלו ונפטרו ממחלה ואבי חלה ואושפז בבית חולים. בזמן שהותו בבית החולים, הצריף בו גרנו בראש פינה עלה באש ונשרף כליל. כל רכושנו הדל נשרף ונותרנו חסרי כל.היינו עדים לשריפה, ראינו את הלהבות והרחנו את ריח העשן. כשרצנו לבית החולים לספר לאבי שנותרנו חסרי כל, הודיעו לנו שאבי נפטר. לא היה לנו אבא – ראש המשפחה איננו, לא הייתה לנו קורת גג לגור תחתיה או כסף להמשיך להתקיים. השריפה והמוות בטרם עת של אבי הותיר בי צלקות רבות עד היום. בסוף שנות ה-50 עברנו לשיכונים בכפר סבא. קיבלנו דירת עמידר. דירת חדר וחצי שבה התקיימנו עשר נפשות. בית עם המון אהבה, אמי דאגה לנו כמו לביאה.

בשנת 1963 הכרתי את בעלי נצר כהן, איש משפחה, מסור, איש של עבודה קשה. כמה חודשים לאחר מכן, כשהייתי בת 16, התחתנו ועברנו לגור בנתניה. כשהילדים היו קטנים הייתי חייבת לצאת לעבוד כי המשכורת של בעלי לא הספיקה לנו, בעלי היה שוטר. היה לנו המון אהבה בבית אבל הפרנסה לא הייתה מספיקה. נאלצתי לעבוד בכמה עבודות במקביל, חדרנית בבית מלון, סייעת בגנים ובמשק בית. כל חיי עבדתי והייתי סביב הילדים והמשפחה, אף פעם לא היה לי תחביב או אומץ להגשים חלומות. בגלל זה חשוב לי לחנך את בנותיי לעצמאות. להגשים חלומות ולדעת שאין תקרת זכוכית עבורכן והשמים הם לא הגבול.

יצאתי לגמלאות כשהייתי בת 60 (בשנת 2008) ומאז אני מטפלת בנכדים ובנינים. דואגת להם לארוחה חמה בכל יום. בנוסף, חשוב לי מאוד להתנדב עבור החיילים שלנו ולכן מדי שבוע אני נוסעת לבסיס צבאי ומתנדבת עם המון אהבה.

לצערי, בעלי היקר נפטר לפני שש שנים, הוא הלך לישון ולא התעורר בבוקר. זו הייתה תקופה קשה בחיי, הרגשתי שוב לבד כפי שהרגשתי כשאבא שלי נפטר, נכנסתי לדיכאון ולא קמתי מהמיטה במשך חודשיים. בזכות הילדים שלי, הדאגה שלהם, האהבה האין סופית שלי אליהם והאמונה באלוהים הצלחתי לקום על הרגלים.

בגאווה גדולה השבט שלנו גדל, היום יש לי 17 נכדים ושישה נינים ואני מאוהבת.

הזוית האישית

נועה הנכדה המתעדת: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתי. היה ממש נחמד לדבר איתה ולמדתי הרבה דברים חדשים על ילדותה שלא ידעתי בעבר.

סבתא עליזה: נהניתי מאוד לדבר עם נכדתי ולספר לה על ילדותי, זה עורר בי זכרונות.