מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא שלי, פרחיה רותם, נולדה בשנת 1933, בעיר ברדאק שבעירק וזה סיפורה:

כשהייתי בת 18, הודיעו לנו שאנחנו יכולים לעלות לישראל. לא כל אחד יכול היה לעלות. היינו צריכים לחכות לאישור מהמדינה. אי אפשר היה לעזוב סתם ככה. עלינו, ההורים שלי, האחים שלי והדודים שלי. אני הבת הגדולה מבין האחים שלי.

בבגדד, היינו בקשר ממש טוב עם השכנים שלנו, הבגדדים. היינו אוכלים ביחד, ישנים ביחד, משחקים ביחד. אני זוכרת שהם שמעו שאנחנו עוזבים ובכו כל הלילה. היינו מאוד קשורים. ממש כמו משפחה.

לא יכולנו לקחת איתנו זהב או רכוש אחר ולכן לקחנו איתנו רק בגדים. את הבגדים לבשנו על הגוף שלנו שכבות- שכבות. בגבול בדקו אותנו בכדי לוודא שלא לקחנו כסף, זהב או דברים יקרים אחרים.

מאוד התרגשתי לקראת העלייה לארץ ישראל. היה לי דוד שכבר עלה לארץ ומאוד רציתי גם.

הגענו לשדה התעופה ונאלצנו לישון שם בלילה. ישנו על הרצפה. בבוקר טסנו לישראל. כל העולים שהיו בשדה היו עולים חדשים מעיראק. משדה התעופה לקחו אותנו ליישוב פרדס חנה אבל לא נשארנו שם.

אני זוכרת שהיינו צריכים לעמוד בתור בכדי לקבל אוכל וזה הרגיש לא טוב. התביישנו. בזמן שחיכינו בתור אני זוכרת שדוד שלי הגיע ואמר לנו שאנחנו נוסעים לבאר-שבע כי היו לנו שם דודים שכבר גרו בעיר.

כשהגענו לבאר שבע שיכנו אותנו באוהלים. אני זוכרת שירד גשם ומאוד נהננו להסתכל על הגשם יורד. אנחנו ישנו בראש גבעה, כך שהמים לא נכנסו לאוהל. אני זוכרת שחפרנו בורות ואמא שלי הייתה מכינה בתוכם פיתה עיראקית.

לא ידעתי לדבר עברית והלכתי ללמוד באולפן. הייתי צריכה לדעת עברית בכדי שאוכל ללכת לעבוד ולעזור למשפחה שלי.

אחרי שנה עברנו מהאוהלים לבתים. לא היה לנו הרבה כסף. גרנו ברחוב השלום.

בגיל 19 התחתנתי עם סבא. אני מכירה אותו עוד מבגדד, כשהיינו בני 10. אחרי החתונה עברנו לבית משלנו, הבית בו אני גרה עד היום.

את ננה אני פוגשת לפחות פעם בחודש. אני הולכת אליה עם סבתא שלי ולפעמים גם עם אמא שלי. לרוב אנחנו הולכים אליה בשבת בבוקר לאכול לאפות עיראקיות וטביט.

הזוית האישית

רוני: בעקבות הכנת עבודת השורשים שמעתי בפעם הראשונה את סיפור העלייה של ננה. הסיפור ריגש אותי. מדהים אותי לחשוב איך אפשר לעזוב בית וחברים וללכת למקום חדש כשיש עליך רק בגדים ושאתה לא מכיר גם את השפה. מהסיפור של ננה אני מבינה שלא היה להם קל. הם ישנו שנה שלמה באוהל ורק לאחר מכן עברו לבית. למרות הקושי ששומעים בתיאור, לא שמעתי את ננה מתלוננת וזה ממש מדהים. בנוסף, קשה לי שלא לחשוב מה היה קורה אילו היו נשארים בפרדס חנה ולא עוברים לבאר שבע.

אני מודה לסבתא רבתא שלי על הסיפור המרגש ומאחלת לה המון בריאות אושר ונחת.