מאגר סיפורי מורשת

ילדות ועליה

נולדתי בגרמניה בשנת 1946 במחנה עקורים בציגנהיים שבגרמניה אליו הוגלו הורי ע"י הבריטים אשר עצרו את האנייה עליה ניסו הורי ופליטי שואה נוספים לעלות לארץ ישראל. במחנה הזה שהינו עד לאחר קום המדינה ועלינו ארצה באנייה מולדת בשנת 1950. כמו עולים רבים נוספים עברנו דרך שער העלייה שם ניקו ואיבקו אותנו כמו את כולם.

אימי מאוד רצתה שנגור בחיפה שם גר אחיה ניצול שואה שנעצר ע"י הבריטים והוגלה למחנה בקפריסין והגיע ארצה עוד לפני שהגענו (הוא  היחיד ממשפחתה ששרד את השואה) אבל לא אישרו את בקשתה והעבירו אותנו למחנה אוהלים בבאר יעקב, בחורף הסוער שהיה באותה שנה, שם עברתי את כל מחלות הילדות בדומה לעולים אחרים. משם העבירו אותנו למעברת נס ציונה. אני בת יחידה להורי היות ובגלל בריאותה הרופפת של אימי לא יכלה ללדת יותר.

גרנו בצריף מחופה בנייר זפת שחור, בחורף קר קפוא ובקיץ חם לוהט, לאחר זמן הצליחו הורי לרכוש דירה בבית דו משפחתי קטן (חדר מגורים חדרון פינת אוכל מטבחון וחדר שירותים מצומצם) עם חצר, באזור בנוי חדש בקצה המושבה המיועד לעולים החדשים, מים זורמים לא היו, כביש טרם נסלל חשמל לא היה, אור היה רק עם עששית, אבל היה להורים אושר בעיניים סוף סוף אנחנו בארץ הנכספת לא עוד יהודים נרדפים, כי אם בארץ אבותינו.

בבית שלנו, היה מחסור ותמיד היו חסרים דברים התקופה הייתה תקופת הצנע ותלושי ההקצבות, המים סופקו ע"י מכליות, נפט וקרח הגיעו פעמיים בשבוע בעגלה רתומה לסוס, חנות המכולת השכונתית הייתה רחוקה, לקראת הקיץ דאגו לרסס מי ים על השביל כדי שלא יהיה אבק, בהמשך כעבור שנים סללו כביש חיברו קווי חשמל וקווי מים זורמים לבתים, הביוב נוקז לבור סופג אישי לכל דירה.

אבא התחיל לעבוד בעבודות דחק ביישור אדמות, אבל אנחנו כאן בארצנו, מאוחר יותר החל אבא לעבוד כברזלן אצל קבלן בניין, הוא שהה רבות מחוץ לבית ימים ואף שבועות שלמים היות ועבד בישובים רבים: בביל"ו גדרה להב אמציה ובערבה בעין יהב ובמקומות רבים (באותם ימים יהודים בנו את הארץ), היה כיף בשכונה יש פרי הדר בסביבה, בחצר גידלנו עצי פרי תפוחים חבושים שזיפים ועוד, מעבר לגדר שלנו היה פרדס אליו היינו אני וחברי מתגנבים וקוטפים תפוזים אבל רק אחרי שהשומר עבר, בחצר היה לנו לול תרנגולות  שהטילו ביצים, גידלנו גם כלב, לאחר הלימודים היינו כל ילדי השכונה משחקים בקלאס מחבואים תופסת ומחניים, בל"ג בעומר עשינו את המדורה על דרך העפר היות ולא היה כביש וגם לא מכוניות.

בגיל 12 לבת מצווה קיבלתי מהדוד מתנה אופניים איתם הייתי נוסעת בשבתות לבית חרושת לקרח והבאתי הביתה קרח עטוף בשק כדי שלא ימס בדרך את הקרח שמנו במקרר כדי לשמר את האוכל, לעתים כאשר ידענו שהדודים יבואו לבקר הייתי נוסעת פעם נוספת כדי להביא עוד 1/4 בלוק לשים אותו בפיילה (גיגית) לקירור בקבוקי שתיה לאירוח. רוב השכנים בשכונה וברחוב הם יהודים שעלו מתימן, גם השוחט והמוהל, ברחוב גרו שתי משפחות של פליטי שואה אנחנו ועוד משפחה.

גדלתי בשכונה בה היו השמחות מלוות בתיפוף על פחים והרבה ריקודים תימניים שרקדתי עם חברותי בשכונה. אני הייתי המטפלת של אימי שאחרי התלאות הרבות שעברה בתקופת השואה הייתה אישה חולנית ואף עברה מספר ניתוחים מסובכים, הייתי מביאה מצרכים מהמכולת, תרופות וקונה ירקות. בישלתי, ניקיתי ודאגתי שלאימא לא יחסר דבר לידה בעיקר בשעות בהן למדתי. בשנת 1956 פרצה מלחמה מבצע קדש ואבא גוייס לצבא למילואים.

הלכתי לגן הילדים לא הרחק מהבית ובאותו הגן עם אותה הגננת היו גם יובל ויעל אימא של אור, היה לי כל כך טוב עם הגננת וכשעליתי לכיתה א' לא רציתי להיפרד מהגננת וברחתי באמצע הדרך חזרה לגן, למדתי בבי"ס ממלכתי ב' שהיה במרחק חצי שעת הליכה מהבית, כיתות ז' וח' כבר למדתי בבי"ס הדר שנבנה קרוב יותר בשכונה, גם יובל ויעל למדו בו דור שני, (גם באשדוד למדה יעל בבי"ס הדר), גמרתי בי"ס עממי (אז זה היה שמונה שנים), המצב הכלכלי בבית היה קשה לכן הייתי צריכה לעזור בפרנסת הבית ואף לממן את בגדי וכל הוצאותיי, התחלתי לעבוד אצל רואה חשבון בבוקר ומשם המשכתי ללמוד בערב בתיכון חביב שבראשל"צ כדי לחסוך בהוצאות היו ימים בהם הלכתי ברגל מנס ציונה לראשל"צ כדי ללמוד. אחרי הלימודים היינו עם עוד חברות ממהרות קונות חצי מנה פלאפל ורצות כדי להגיע בזמן לאוטובוס חזרה לנס ציונה, מיהרנו כדי להגיע לפני השעה 21:00 שאחריה עלה מחיר הנסיעה. עברתי לעבוד אצל עו"ד בת"א חצי משרה ולמדתי בבי"ס פיטמן פקידות משך שנה גם הייתי מייצגת את העו"ד בבית המשפט היות והייתי גבוהה לא הבחינו כי טרם מלאו לי 18 שנים.

בשירות הצבאי

בנובמבר 1964התגייסתי לצה"ל ועברתי טירונות במחנה 80 ליד פרדס חנה, גם יעל עברה טירונות באותו הבסיס, בחורף הסוער עפו חלק מהאוהלים, לאחר סיום הטירונות נשלחתי לשרת במשטרה צבאית, עברתי קורס שוטרות והוצבתי בקריה, משך הזמן התקדמתי והייתי פקידת עריקים ונפקדים של צה"ל ובמלחמת ששת הימים הייתי קצינת קישור של החיל. לקראת סיום שרותי הסדיר הקמצ"ר הנחה ונבחרתי לייצג את החיל כחיילת מצטיינת עם עוד חייל בבית הנשיא, זה לא כל כך הסתדר ואחד הקצינים הוריד אותי מהג'יפ ואמר כי הוא שולח את הנהג שלו במקומי היות וצריך לקדם את עדות המזרח, לא הבנתי את דבריו כי כולנו היינו חברים, כאשר הגיע הקמצ"ר למפקדה וראה אותי בבסיס שאל למה את עדיין כאן ולא בירושלים אצל הנשיא, סיפרתי לו את מה שקרה וזה גרם לסכסוך גדול במפקדה ומספר קצינים נשפטו וננזפו, בגמר השרות הצבאי הסדיר היה טקס חלוקת תעודות גמר שרות והקמצ"ר  מחלק תעודה וספר לכל הבנות המשתחררות ורק עלי דילג שאלתי אותו אם לא מגיע גם לי ספר ותעודה הוא חייך וענה אתן לך ספר במועד אחר את לא משתחררת היום היות והחתמתי אותך את ממשיכה בקבע, חתמתי קבע ועברתי לשרת במחנה השבויים בעתלית אחרי מלחמת ששת הימים אותו סגרתי עם החזרת השבויים בשנת 1967.

בגרות ומשפחה

כאשר השתחררתי התחלתי לעבוד במועצה המקומית בהנה"ח עבדתי גם במפעל אורלייט שהיה חברת בת של התעש"א, את בעלי היקר הכרתי אצל חברת ילדות שבעלה היה חברו ועבדו ביחד, הכרנו באפריל 1968 ובאוקטובר 1968 התחתנו היות והוא ירושלמי שגר בבאר שבע ואני מנס ציונה החתונה הייתה בראשל"צ, לאחר החתונה עברתי לבאר שבע בה גרנו ועבדנו אני מצאתי עבודה בביטוח לאומי ואיציק עבד בדרום, כאן נולד בננו הבכור יובל מאיר (מאיר היה שמו של סבי שנספה בשואה), בעקבות החמרה במצב הבריאות של אימי עזבנו את באר שבע ועברנו לנס ציונה בשנת 1972. במושבה נולדו שתי בנותיי יעל האימא של אור היא נקראת ע"ש חמי שנקרא יעקב ליב ויונית חיה שנולדה ארבעה ימים לאחר מבצע יהונתן שכונה יוני ומכאן בא שמה, חיה ע"ש אימי שנפטרה, כל השמות במשפחתי מתחילים באות י'.

לאחר מות אימי עברנו לאשדוד ליד מקום העבודה של איציק שעבד באלתא, אני עבדתי בחברת פטרולגז, לאחר כמה שנים התחלתי לעבוד כרכזת שי"ל (שירות יעוץ לאזרח) בעיריית אשדוד, השכר נמוך אבל הסיפוק והעשייה מפצים על כך, בנוסף התנדבתי כיו"ר וועד הרובע  ופעלתי רבות לפיתוח הרובע פארקים גני ילדים מדרכות, וועד הורים עירוני וארצי משמר אזרחי ועוד.

לאחר פרישתי לגמלאות עברתי אירוע לבבי וברוך השם היום הכול בסדר. אני נהנית מהפרישה ומכל רגע בעיקר בימים ובשבתות בהם אנו מארחים ומטיילים עם הנכדים מבקרים במקומות רבים ומבלים שעות רבות יחדיו.

הנכד אור

אור נולד במעלות בבי"ח בנהריה ופעמים רבות נסענו ברכבת עד נהריה ומשם יניב (אבא של אור) היה אוסף אותנו מהתחנה. לאחר מלחמת של"ג הם עברו ממעלות לאשדוד ונולד עוד נכד ירון אח של אור. כאשר גרו באשדוד כל יום היינו לוקחים ומחזירים אותם לגן ולביה"ס, את אור גם היינו לוקחים לחוג לחלילית בה ניגן יפה ובשמחה, עד שעברו לגדרה, שם נולדה אחותו הקטנה של אור אילה שהיא גם נכדתי הקטנה. פעמים מספר נסענו עם הנכדים למלון בחיפה למשך ארבעה ימים, כאשר בדרך סיפרתי והראיתי לאור את מחנה הפליטים שכמו כן שימש כמחנה שבויים בו שירתתי.

הזוית האישית

האם יש משהו יותר טוב מבילוי עם הנכדים ?