מאגר סיפורי מורשת

ערן, הנושא שבכותרת מתאים יותר לתקופתם של סבא וסבתא רבא שלך. זה נושא רחב וקשה לתמצת אותו בדף אחד. כל מילה הוא נושא בפני עצמו שאפשר לכתוב עליו ספר שלם. בחרתי לספר על 'שמחה' זה שמו של סבא רבא שלך. אבי עלה ארצה מפולין. מעיירה יהודית קטנה במחוז איגנלינה שכיום נמצאת תחת שליטת המדינה ליטא.

לפני כ-80 שנה התחוללה בעולם מלחמה נוראית, מלחמת העולם השנייה, בה ניסה העם הגרמני תחת שלטון הנאצים, לכבוש את כל העולם, ועל הדרך להשמיד את כל היהודים. במקרה הפרטי שלי הם הרגו את סבא וסבתא שלי, את אחיו ושתי אחיותיו של אבי. אבא שלי ניצל בגלל שלא היה בבית כשהנאצים נכנסו לעיירה, הנאצים הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם ושרפו את בתיהם. אני מדלג על קורותיו של אבי במלחמה ומתום המלחמה בשנת 1945.

בשנת 1948, עלה לארץ ישראל. זמן קצר לאחר הגעתו הוא גויס לצבא, לחם כחיל בחטיבת גבעתי, בקרבות לשחרור ארצנו מידי הערבים. אחד המבצעים שבו השתתף נקרא "מבצע פלשת". במבצע זה היה נסיון של כוחות צה"ל לכבוש את העיירה הערבית איסדוד שכיום נקראת בפינו אשדוד. בעיירה היה בסיס צבאי מצרי. התקיים  קרב קשה מולם. אבי נפצע בקרב ונפל בשבי. נלקח לקהיר ושם היה 11 חודשים, שבוי, עד הסכם חילופי שבויים שנערך לאחר תום המלחמה.

אבי חזר מהשבי על רגל אחת. רגלו נפגעה בקרב. הרופאים המצריים לא ידעו או לא רצו לטפל בפציעה וכרתו את רגלו.

אני מצרף צילום בוא נראה אבא שלי עם חבריו בתקופת  שיקומו בבית החולים תל השומר לאחר חזרתו מהשבי.

אני נולדתי לאבא עם רגל אחת. כך הכרתי אותו מיומי הראשון. הייתה לו פרוטזה אותה היה מלביש על הגדם. בבית העדיף להיות בלעדיה, הפרוטזה הייתה כבדה ולא נוחה. הוא נהג לעבור מחדר לחדר בקפיצות על רגל אחת, לא היה לו כיסא גלגלים. אף על פי שזה נשמע עצוב אני זוכר אותו תמיד שמח וטוב לב. אני זוכר מצבים משעשעים. לדוגמה. בילדותי היו חברי באים לבקר בביתנו. שיחקנו וגם אבא היה מעורב. לפעמים היו הילדים מכים אותו ברגלו בלי לדעת שמתחת למכנסיים מסתתרת פרוטזה. הם נדהמו מהכאב שחשו ביד המכה. לא עלה בדעתם שהם מכים פרוטזה.

יש עוד הרבה סיפורים עליו ועל סבתא רבתא שלך, אמי, דובקה, היה שמה. כשעלתה ארצה שינו את שמה לדבורה, דבר שהיה מקובל. רבים שינו גם את שם המשפחה לשם בעל צליל עברי. יש סיפורים על סבתא נעמי, על אבא שלך לוטם שהיה לוחם  שייטת ואחר כך בסיירת גבעתי.

כשבגרתי התאפיינתי בשני דברים האחד יכולת בספורט. כמעט בכל ענפי הספורט זכיתי במקום הראשון בתחרויות. אכן לימים בחרתי בזה כמקצוע והשני נגינה באקורדיון. כלי נגינה שכיום ממעטים להשתמש בו. כששאלו אותי איזה חפץ הייתי רוצה להעביר לדור הבא, זה החפץ המועדף. בתקווה שגם נכדי ינגנו. נגינה עושה לי טוב אני מניח שגם לאחרים, למנגנים למאזינים. עד היום אני מנגן, פחות באקורדיון יותר באורגנית.

רציתי לשתף אתכם בחוויה מהחתונה שלי. נישאתי לנעמי שפיצר. נעמי באה מבית, שהאב, הסב והסבא רבא עסקו ברפואה, ללמדכם עד כמה יהודים באירופה היו אנשי השכלה. החוויה קשורה בכתובה. כידוע הכתובה היא מסמך בו רושמים סכום כספי שהחתן מתחייב לכלה, לתת לה במקרה של גרושים. הרב שאל אותי איזה סכום אני רוצה לרשום. עניתי לו בשאלה מה הסכום הכי גבוה שאפשר? הרב אמר לי את הסכום ואני עניתי לו -תרשום!!! הרב שלח אותי לאבא שלי להתייעצות ואבי שלח אותי חזרה לרב לשאול מה הסכום הכי נמוך שמקובל. אחרי שקיבלנו את תשובת הרב אבא אמר-תרשום!!!

קראתי לכתבה 'על רגל אחת'. כפל משמעות האחת מצבו של אבי, השני הקמצוץ מחוויות ילדות שלי. ברצון אספר חוויות נוספות.

הזוית האישית

ערן: המפגשים היו מרתקים ומעניינים, בכל מפגש עשינו דברים משותפים יחד, אומנות, צילום, דיבור… היה לנו זמן משותף איכותי. סבא שלמה: ערן, אם הסיפור עניין אותך שאל ואספר עוד.