מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה לוי, נולדתי במרוקו, ואני אספר לכם על המקצוע שלי ואמשיך ליציאה לגמלאות.

התגייסתי לצבא והצבא החליט בשבילי שאני צריכה להיות מורה-חיילת, זאת לא הייתה כל כך בחירה שלי בהתחלה, אך בסופו של דבר התאהבתי במקצוע ולאחר השירות הצבאי החלטתי שאני ממשיכה להיות מורה, השלמתי השכלה.

בהתחלה לימדתי בבית ספר יסודי, הייתי מחנכת, מורה כוללת. במסגרת היסודי הייתי כבר מדריכה למתמטיקה בבתי ספר, הדרכתי מורים וריכזתי את מערכת המחשבים הראשונה שהייתה במדינת ישראל, קראו לה תוא"ם, בינתיים גם הקמתי משפחה. אחרי כמה שנים החלטתי שאני עוברת לתיכון ואז הייתי מורה למתמטיקה, השלמתי את ההשכלה שלי לתיכון והייתי מורה למתמטיקה שנים רבות, חינכתי כיתות מצוינות.

באיזשהו שלב משרד החינוך פנו אלי וביקשו ממני לנהל בית ספר בירוחם שנקרא קול יעקב, נעניתי לאתגר, אחרי 3 שנים בערך החלטתי שאני רוצה לחזור להוראה, המקצוע היה חסר לי. ואז חזרתי שוב להיות מורה למתמטיקה בתיכון, ובמסגרת ההוראה אני בעצם לימדתי את 2 ילדיי הבכורים, ואני שמחה על כך כי ככה הם יודעים מתמטיקה.

במסגרת השנים שהייתי מורה למתמטיקה בתיכון תמיד הדרכתי מורים באזור באר שבע דימונה, הנחיתי מורים כיצד ללמד מתמטיקה.

לאחר בערך כשש שנים בתיכון משרד החינוך פנה אליי שוב וביקש ממני להיות מנהלת בית ספר בדימונה, היה לי קשה לסרב לפנייה של המשרד, ניהלתי בית ספר בדימונה שנקרא אלפסי, ניהלתי את בית הספר כשש שנים בערך, והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר(בינתיים גם עשיתי קורס מנהלים באוניברסיטת בן גוריון וסיימתי אותו בהצטיינות, וכמובן שעשיתי גם תואר ראשון ושני), היה פרסום, מכרז פיקוח, התמודדתי על התפקיד וזכיתי בו והייתי מפקחת במחוז דרום במשך 16 שני, עבודה שנהניתי ממנה, מאוד מאוד מאתגרת, אך נהניתי מכל רגע, שם הייתה לי היכולת להשקיע ברמה הרבה יותר גדולה, פיקחתי על כ30 בתי ספר באיזור הדרום, שמונה יישובים.

אחרי 16 שנה החלטתי שאני פורשת, פרשתי בסיפוק מלא מעבודתי, הלכתי כל יום בכיף לעבודה. פרשתי לפני שנתיים וחצי, תקופה קצת לא קלה לעולם בכלל, תקופת הקורונה. לא פרשתי בגלל הקורונה, פרשתי 3 חודשים לפני שפרצה המגפה. אז מצד אחד שמחתי על כך שאני בבית בתקופה כל כך קשה, עם הגיל שלי והחשש להידבק.. הייתי רוצה לעזור ולעשות אבל שמחתי על כך שאני בבית ולא צריכה להיות בחוץ בתקופה זו.

כך בעצם פרשתי, הקמתי משפחה בינתיים ונולדו לי 5 ילדים, 3 בנים מהנדסים, 2 בנות, אחת רופאה ואחת עורכת דין, ונולדו לי נכדים רבים, כן ירבו.

יצאתי לגמלאות אחרי 44 שנות עבודה, שנה ראשונה זה בעצם לקלוט שאחרי עבודה של שעות רבות ביום אני בבית. ואז בעצם התחלתי לחשוב מה אני יכולה לעשות, איפה אני יכולה להתנדב, אז קודם כל אני לומדת בבית מדרש כל שבוע בימי שני, מאוד נהנית. כל השנים התעסקתי בלימודי חול, פחות קודש, אז ראיתי לנכון עכשיו להתמקד בזה. אני לוקחת חלק במועצת נשים, משקיעות בדימונה, התנדבתי לרשות, אני נציגת ציבור במכרזים של הרשות, רואה ועושה לנכדי בנמצאים בקרבת מקום, יש לי יותר זמן אליהם, עוזרת כמה שניתן, נהנית מכל רגע.

בזמן הקרוב בעזרת ה' אני אמורה להתחיל בהתנדבות לעבוד עם בית בלב – זה נערות במצוקה.

אני עושה דברים שאני אוהבת בחיק המשפחה. אני גם סורגת, אני סורגת כיפות לנכדים שלי. גם בעלי בפנסיה, בזכותו בעצם יצאתי, קצת לפני הזמן, ואנחנו ביחד אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו נשואים אנחנו נמצאים ביחד יותר זמן ממה שהיינו בתחילת הדרך, כי שנינו עבדנו, עכשיו יש לנו יותר זמן להיות ביחד.

אני מאמינה שאני אלמד משהו שאני אוהבת, אני בעיקר אוהבת לקרוא, ועכשיו יש לי יותר זמן לקרוא. לעת עתה אני שנתיים בפנסיה.

הזוית האישית

הנכדה תם: כל הריאיון היה חוויה, גיליתי על חלק בחייה של סבתא שלי וזה היה מאוד מעניין. הייתי רוצה לאחל לך בריאות, שמחה, הצלחה, ושכל מה שהיא תרצה יתגשם לטובה.

סבתא עליזה: נהניתי מאוד, ממש התרגשתי שנכדתי היקרה נותנת לי הזדמנות לדבר על עשייתי החינוכית. שהחיינו והגיענו לזמן הזה. אני מאחלת לך הצלחה בכל מעשי ידייך ושתתגשמנה משאלות לבך לטובה ובע"ה שתזכי לנכדה כמוך שתראיין אותך.