מאגר סיפורי מורשת

שמי עזרא לוי, נולדתי בעיר ששמה פלוג’ה בעירק, ב-30.07.1946 השם עזרא נקרא על שם דודו של אבא שלי. שם המשפחה- לוי, משבט לוי.

אני הבן השלישי מבין 12 אחים ואחיות כולל אותי. בגיל 4  בשנת 1950, עלינו לישראל. תחילה גרנו במחנה עולים בעתלית. לאחר מכן עברנו למעברה בכפר סבא, שם גדלתי.

בשנת 1950 גרנו במחנה העולים, מקום מגורים זמני, עד שעוברים למקום קבוע. המדינה הייתה בת שנתיים. היו בארץ מעט תושבים וכל היהודים היו מפוזרים בכל העולם. באו עולים רבים לארץ ולא היה מספיק בתים לתת להם כדי להתגורר. בינתיים גרנו באוהלים במעברה, עד לבניית הבתים. במעברה, לא היו כבישים, לא חשמל, לא היו שירותים פרטיים. היו שירותים משותפים, לכל 10 אוהלים, בחוץ.

את האוהלים קשרו עם חבלים שלא יעופו ברוח. בחורף, היו רוחות, הגשם נכנס לאוהל והיינו נרטבים, היינו הולכים בבוץ. גם לא היו ברזים באוהל, היה ברז מרכזי וכל אנשי המעברה היו הולכים לשטוף פנים, או לקחת דליים לאוהל וככה היינו מחמים את המים בקומקום ומתקלחים בגיגית.

כשהייתי בן 4. אבא אמר לי "לך תביא מים בקומקום, שנדליק מדורה ונרתיח תה". הלכתי, הגעתי לברז, מלאתי את הקומקום במים ובאתי לחזור לאוהל. לא מצאתי את האוהל, הלכתי לאיבוד. אני מחפש ומחפש… שעה. שעתיים. הרגשתי עצוב ואבוד. התחלתי לבכות "אני רוצה את אבא ואמא". בכיתי ובכיתי. ואנשים במחנה ראו אותי ושאלו אותי "איפה ההורים שלך? איך קוראים להם?" ואני עניתי "לאבא ניסים, לאמא נעימה". "איפה האוהל?" "אני לא יודע, הלכתי לאיבוד".

גודל המחנה, כמו גודלו של מושב לכיש. הם החזיקו אותי ביד והתחילו להסתובב מאוהל לאוהל ולברר "מי ההורים של הילד הזה?". במקביל, המשפחה שלי חיפשה אותי גם. עד הצהריים, עד שלבסוף מצאו אותי, הביאו אותי לאוהל, ואני בוכה. אמא חיבקה אותי, "תירגע, אל תבכה, אנחנו פה… וכל היום לא שתינו כוס תה". חיממנו את המים ושתינו כוס תה.

אחרי מחנה העולים, עברנו לכפר סבא שיכון, הייתי בן 4 וקצת. כשעברנו לכפר סבא, חיינו בבית קטן, היינו משפחה גדולה מאוד, 15 נפשות, כולל סבתא. הבית הכיל 3 חדרים. אני ישנתי עם 6 אחים בחדר אחד. היינו ישנים 2 במיטה, ראש אחד קדימה וראש אחר אחורה. השירותים היו מחוץ לבית ובלילה פחדנו ללכת לשירותים, כי היו פדיונים, מסתננים מקלקיליה, שפגעו באנשים וגנבו. אז הייתי עומד בחלון ועושה פיפי החוצה בשעות הלילה.

סיפור נוסף שזכור לי מתקופה זו: יום אחד, אבא שלי ביקש ממני להביא לו את המגפיים. הכנסתי את היד למגפיים להוציא את הגרביים. היה שם נחש צפע שהקיש אותי ביד. אני הייתי ילד בגיל 9, הרגתי את הנחש עם אבן על הראש ואמרתי לאבא שלי "נחש הקיש אותי". לקחו אותי לקופת חולים, הזמינו אמבולנס, הובילו אותי לבית חולים ביילינסון בפתח תקווה, התנפחתי כולי. נתנו לי זריקות. לאט לאט הנפיחות ירדה ואחרי כמה ימים שבתי לביתי.

שנתיים אחרי זה, כשעבדתי בגינה, הקיש אותי שוב נחש צפע ברגל. שוב הרגתי את הנחש, לקחתי אותו איתי לבית חולים. הפעם, לא קרה לי כלום, כי כבר הייתי מחוסן. הרופא אמר לי: "מזל שהרגת את הנחש והבאת אותו איתך, ככה אנו יודעים איזה טיפול לתת לך".

כול יום היינו משחקים עם עם ילדי השכנים, ברחוב ליד הבית. לא היו לנו מועדונים / מתנ"סים או חוגים. שיחקנו בקלאס, חמש אבנים, סטנגה. אהבתי תבשילים של אמא שלי: מרקים, חמין, קיצ'רי, אורז עם עדשים, סמבוסק. מאכלים שלא אהבתי: אטריות, נקניק, מרגרינה.

בצבא שירתי כמכונאי טנקים, מתקן טנקים של הצבא. השתתפתי במלחמת ששת הימים. לא הייתי לוחם, אבל הייתי עם הצבא בסיני. זוכר את הגופות של החיילים המצרים, את הרכבים השרופים. בשנת 1973, מלחמת יום כיפור, גם הייתי מכונאי. באותה תקופה הייתי נשוי טרי וגייסו אותי למילואים.

בהמשך, עיסוקיי היו מגוונים:  מדריך חקלאי בבית ספר תיכון חקלאי יוהאנה ז'בוטינסקי. רכשתי את המקצוע בארץ. מגיל ילדות אהבתי חקלאות.  מאוד נהנה בעבודה מליצור ולייצר. עד היום אני עוסק במקצוע הזה, כ-55 שנה. כיום אני עצמאי, יש לי כרמים ויש לי עסק לייבוא ולשיווק של מזון יבש. שמו "קנדה מזון". הבן שלי עובד איתי בעסק. הייתי שותף ברשת חנויות לפירות יבשים.

2.    עבדתי בסיירת הירוקה: סיירת ששומרת על השטחים הפתוחים של מדינת ישראל. שומרת שאנשים זרים, במיוחד בדואים לא ישתלטו על המדינה. שהעדרים של הבדואים לא יכנסו לשטחי אש של הצבא.

3.    בדתי גם ברפובליקה במרכז אפריקה, שבירתה, בנגי. חיפשתי יהלומים. קניתי יהלומים ומכרתי בבורסה ברמת גן.

4.    שרה, אשתי, ואני למדנו בעיינות, נפגשנו מספר שנים לאחר שסיימנו את הלימודים. ראיתי אותה ואת אחותה עוצרות טרמפים, הצעתי להן טרמפ, הבנתי שהן הולכות לראות סרט. בדרך שוחחנו על עיינות והלימודים והחלטתי להצטרף עמן לסרט. בשנת 1973 התחתנו, הייתי בן 27 כשהתחתנו. נשאנו באולמי רעננה. הייתי בן 30 כשאילה נולדה, שנה לאחר מכן מיקי נולדה וכעבור שנתיים ציקי. יש לנו 3 ילדים. יש לנו כיום 8 נכדים שובבים: 4 נכדים ו-4 נכדות. כולם גרים איתנו במושב לכיש.

הזוית האישית

רועי: הכרתי את סבא שלי יותר טוב