מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1956 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל מפולין.

 

הייתי ילדה קטנה בת 5 אשר כל החלטות הגדולות נעשו על ידי ההורים. אני הייתי שמחה לטוס לארץ, אבל הוריי בחרו לעלות באנייה ושמה "ארצה". האנייה הטלטלה במשך ימים ארוכים בין איטליה לחופי חיפה, כיאה לאנייה קטנה התנהלה זו כמו קליפת אגוז על מים סוערים. חשוב להוסיף שעלינו בחודש דצמבר שהוא חודש גשום וחורפי.

 

כל נוסעי האנייה, אני בניהם, עמדו על הסיפון והקיאו נואשות אל הים. זכור לי שעמדתי על הסיפון מעלי גשם שוטף ומפי קלחו סילונים נקיים, פחות מהגשם. סוף-סוף הגענו אל נמל חיפה, מרחוק נראו הבתים על גב ההר כמו קוביות קטנות, המבוגרים שבין הנוסעים הבינו את גודל הרגע,עולים לארץ. התרגשות עצומה עברה בין הנוסעים כמו זרם חשמלי, רבים הזילו דמעות, דמעות שמחה. לשמחתי דרכנו על קרקע יציבה וההקאות נפסקו.

 

בנמל חיכתה למשפחתי משאית, כמו זו המשמשת היום להובלת ירקות, אבל במשאית ההיא היו ספסלים ארוכים עליהם ישבנו. בשעת ערב מאוחרת הגענו אל המעברה (מלשון מעבר). אני בטוחה שאינך יודעת מהי מעברה? המעברה היא מעין שכונה מאולתרת של אוהלים וצריפים שבהם גרים עולים חדשים עד שהם מוצאים לעצמם דיור  קבוע. משפחתי היגיעה למעברה שבעפולה לצריף, היינו מאושרים.

 

בפולין, שמעו הוריי שיכול להיות גם מצב שייתנו לנו אוהל והרי עלינו בחורף. מי ירצה לישון באוהל כאשר יש גשם סוחף? הצריף היה חמים ונעים היה בו שולחן עץ,  4 כיסאות, מיטות עבור כל בני המשפחה ואפילו מנורת נפט לתאורה. גירשנו את החושך על ידי הדלקת מנורת הנפט. הלכנו לישון, שהרי טלוויזיה הומצאה שנים מאוחר יותר. לטייל בסביבה לא היה ניתן, האדמה הייתה בוץ טובעני ויללות שועלים ליוו את החושך מסביב. אין ספק שללכת לישון הייתה ההחלטה הנבונה.

 

השמש זרחה והיום הראשון בארץ ישראל קידם את פנינו. קמנו בשמחה רבה הצצנ ומן החלונות שבצריף, וניסינו ללמוד כמה שיותר על הסביבה החדשה שלנו. דפיקה בדלת הפתיעה אותנו, מי כבר יכול לבקר? נציג הסוכנות היהודית הגיעו בידיו קרטון  וגדול מידות. "בשבילנו?" שאל אב יבהפתעה. "כן, זוהי מתנת הסוכנות היהודית לימים הראשונים של  שהותכם בארץ, עד שתסתדרו" ענה נציג הסוכנות. פתחנו את הקרטון בסקרנותרבה. היו שם המון מצרכי יסוד: סוכר, מלח, קמח, שמן, קופסאות שימורים רבות, אפילו חפיסת שוקולד הייתה בעבור הילדים. הסתכלנו על ה-"ציורים" המודבקים על קופסאות השימורים, וניסינו לנחש מה מסתתר בתוך הקופסאות. "לפתן דובדבנים" קראה אמי בשמחה והניפה קופסה עם ציור מפתה. אבי פתח את הקופסה עם פותחן משונה, ועם כף אחת שנמצאה בארגז הגישו לפינו "דובדבן שחור", בתוך שניות בודדות ירקנו כולנו רבות), התברר, שאילו אינם דובדבנים, אלו זיתים שחורים. הזיתים היו המפגש הראשון של משפחתי עם טעמים מוזרים בארץישראל אשר לא היכרנו בפולין.

 

במשך חודש שגרנו בצריף, במעברה הורי ניסו לברר כמה שיותר פרטים על ארץ ישראל. היכן אבי יוכל לעבוד? היכן נמצא מגורים? האם נצליח לגור בקרבת מקום לחברים מפולין? לאחר הבדיקות הוחלט שנעבור להתגורר בעיר רחובות. העיר רחובות קסמה להורי משום שגרו שם משפחות אחדות מהעיר בפולי ושממנה הגענו.

 

אבי ניגן בחצוצרה הכי גדולה שבתזמורת, "בס". ברחובות הייתה תזמורת של מכבאי האש ואב הצטרף אל נגני התזמורת. משפחתי ברחובות התגוררה בחדר אחד, הצפיפות הייתה גדולה. אחותי הגדולה הלכה לאולפן. אולפן הוא בית ספר מיוחד להוראת העברית. אחותי כבר הייתה בת 17 ולא התאימה לבית הספר, לכן היא נרשמה לאולפן בקיבוץ. בקיבוץ שהיה רחוק מרחובות. תמורת מגוריה היא נאלצה לעבוד בקיבוץ במשך מס' שעות בכל יום. הורי החליטו לשלוח אותי לקיבוץ שבו הייתה אחותי עד שתסיים את האולפן. מאחר  והייתי בגיל גן צירפו אותי לקב' הגן.

אני רוצה לספר לך  איך זה היה פעם בקיבוץ. היה בית ילדים שבו גרו כל ילדי הגן. בבית הילדים, היה חדר אוכל משותף, חדרי שינה וכמובן מקלחת משותפת. ביום הראשון אמרה אם הבית: "כולם למקלחת" הילדים צעדו אל המקלחת התפשטו בזריזות הבנים והבנות יחדיו נכנסו לתוך המקלחת. אם הבית קלחה אותם אחד אחרי השני, כפי שנכנסו כך גם יצאו התלבשו ונכנסו לחדרהאוכל. אני היית יבשוק!!! שאני אתפשט ליד הבנים?!? אפילו ליד הבנות אני לא מוכנה להתפשט! ברחתי מבית הילדים ורצתי  אל השדות הפתוחים. המטפלות רדפו אחר והחזירו אותי בכוח הזרוע. תודה לאל הילדים כולם לבושים ומקולחים וזכיתי למקלחת פרטית. למחרת חזרה הצגה על עצמה, המטפלות הבינו שאני אגוז קשה לפיצוח. מאז הייתי מתקלחת או ראשונה או האחרונה.

 

אחותי סיימה את לימודיה באולפן וחזרנו להתגורר ברחובות עם המשפחה. ברחובות רשמו אותי לגן, אך אבוי! עברית לא ידעתי, מה עושים? איך מדברים עם הילדים? כמובן שאני דיברתי פולנית והם ענו לי בעברית אבל הפלא ופלא הצלחנו איכשהו להבין זה את זהו לשחק ביחד.

 

אני זוכרת את עצמי מתלווה אל אבי עם התזמורת. בדרך כלל זה היה בפורים, שבועות ובראש השנה. התזמורת צעדה ברחובה ראשי עד הבמה המרכזית עליה התיישבו הנגנים והנעימו את זמנם של תושבי העיר. אני אהבתי במיוחד את סוף המופעים משום שאז הביאו ארגז של כריכים ושתייה קלה, ובימים ההם לא  ראיתי בבית לחמנייה או שתייה קלה, כך שהחגים היו ממש מקור שמחה עבורי. מאז ועד היום אני מרגישה ישראלית לכל דבר, מדברת עברית רהוטה, ואת כל השכלתי קיבלתי בארץ כמו כל אחד אחר שנולד כאן.

 

חשוב לציין: הסוכנות היהודית מעלה יהודים לארץ ישראל. הסוכנות היהודית דואגת לאתר אנשים אשר מעוניינים לחיות בארץ, מארגנת את אופן הגעתם ארצה, דואגת למגורים ראשוניים ועוד עניינים לתקופה ראשונה של העלייה.

 

תדמייני לעצמך עץ בוגר אשר עוקרים אותו משורשיו שבהתחלה העץ כמעט נוטה למות ואולי אפילו יאבד את כל העלים. רק גנן נאמן, כמו הסוכנות היהודית יכול לדעת כמה קשה לעבור מתרבות אחת לתרבות שנייה, משפה אחת לשפה אחרת.

תשע"ה