מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי מגן לבית זילברברג. נולדתי בחיפה בבית חולים רמב"ם בשנת 1950. מקום מגוריי היה בתל חנן, שכונה בתחום העיר נשר, על יד חיפה. סיפורי יעסוק בנסיעתי הראשונה לבד באוטובוס בגיל 9.

אני בגיל שלושה חודשים

"שרק יעלה להדר… שרק יעלה להדר…"

הייתי בערך בת תשע כשאמי ואני קבענו להיפגש בצהרי יום בחיפה. אמורה הייתי להגיע לבד בפעם הראשונה (!!) לעיר הגדולה חיפה. אמי הייתה אמורה להגיע מהעבודה למקום המפגש איתי בתחנת האוטובוס על יד השוק, ולפגוש אותי שם. המטרה הייתה לקנות לי נעליים חדשות.

יצאתי מביתי בתל חנן, ילדה בת תשע, אחראית ובוגרת. עליתי לאוטובוס רק אחרי שווידאתי עם הנהג שהקו עולה להדר. הנהג אכן אישר לי. וכך עליתי לאוטובוס, תפסתי מקום ישיבה עם פחד ודפיקות לב – "שרק יעלה להדר…"

אחרי תחנת הצ'ק פוסט, התקרבתי לנהג וביררתי איתו שוב אם הוא עולה להדר.

"להדר. כן ילדה, אמרתי לך עולה להדר."

ספרתי את מספר התחנות, ואופס! הנה התחנה הרצויה על יד השוק ברחוב החלוץ, ומיד דילגתי החוצה. ירדתי מהאוטובוס ונצמדתי לתחנה, חיפשתי בעיני את אמי, הבטתי ימינה, שמאלה ושוב ימינה ושמאלה… לא ראיתי אותה.

אחרי כמה דקות שנראו לי כנצח שאלתי גברת אחת: "סליחה, זו התחנה של השוק?"  "מה השעה?"

הגברת ענתה לי בסבלנות ורצתה ללוות אותי לשוק, אמרתי: "לא תודה! אני מחכה לאימא!"

הזמן עובר, גרוני נשנק, דמעות החלו לזלוג מעיניי והלכו וגברו. והנה אני כבר בוכה ממש, ממש. ילדה בת תשע מרגישה אבודה. אנשים החלו להצטופף ולהתקהל סביבי, שואלים שאלות, מנסים לעזור, אבל אני לא זזה. מחכה במקום, רק בוכה. המעגל סביבי מתרחב ופתאום אני שומעת את קולה של אמי: "הנה אני פה…הנה אני פה…"

בסופו של דבר קנו לי נעליים..

עם משפחתי

הזוית האישית

סבתא מירי: נהניתי מאוד מהחוויה יחד עם נכדתי אופיר. סיפרתי לנכדתי על סיפורי פעם לעומת ההתנהלות היום.

אופיר הנכדה המתעדת: נהניתי ולמדתי המון דברים חדשים על ילדותה של סבתי. בנוסף למדתי על תקופת החיים פעם ביחס לעכשיו.