מאגר סיפורי מורשת

אני בת-עמי בן אמוץ, סבתא של הילי בן אמוץ, משתתפת עמה בתכנית הקשר הרב דורי וחיד תיעדנו את סיפורי.

נולדתי בשנת 1946 בפולין בעיר לודז'. כשנולדתי קראו לי, בתעודת הלידה בפולין, (שנתיים לפני העלייה לארץ) בשם בת-עמי. השם שניתן לי מתאר את הרצון העז של הוריי לעלות לארץ ישראל.

כעבור שנתיים עלינו אמי, אבי, סבתי ואני לארץ ישראל. זה היה ביום השני של רוא"ש  6.10.1948. עלינו באוניית מעפילים. מפולין יצאנו ברכבת למרסי למחנה מעבר. לאחר כמה ימים, הודיעו לנו בלילה, שאפשר לעלות לאונייה בסתר. אני הייתי בת שנה וחצי. המסע באונייה היה מפרך. היתה צפיפות נוראית. הטלטלה של הגלים גרמה לאנשים להקיא. ישנו על דרגשים, ופעם ביממה הביאו דליים עם אוכל – משהו "מבושל". חלק  מהאנשים והילדים חלו והדרך ארכה זמן רב.

בתמונה אני, אבי וסבתי בצפיפות באונייה "יציאת אירופה"

כשהגענו לנמל חיפה בישראל, למרות שהיינו שבוע בלי אוכל שמחנו והתרגשנו מאוד. העבירו את משפחתי למעברה בפרדס-חנה ולאחר מכן הועברנו למעברה: "מחנה ישראל" (שהיום ממוקמת ליד שדה התעופה "בן גוריון").

במעברה היה מאוד קשה: הפרידו בין נשים לגברים. גרנו בצריפים קטנים וצפופים, אבל למזלנו, היינו שם רק כמה שבועות ואחר כך עברנו לשיכון עולים שעדיין קיים. כיום הוא נמצא בגת-רימון. בשיכון העולים גרנו שש שנים.

בשיכון העולים

 בשיכון העולים בגיל חמש

במיוחד זכורים לי הימים בבית ובשכונה: בכל בניין, בשיכון העולים, גרו ארבע משפחות. כל משפחה קיבלה חדר אחד שאליו צמוד מטבחון קטנטן ושירותים קטנים. בתוך השירותים עמד שרפרף ועליו פרימוס שעליו בישלו אוכל פשוט מאוד, כמו גריסים, תפוחי אדמה ומרק.

בחדר גרו אמי, אבי, אני וסבתי שעלתה איתנו מפולין. תמיד היה מקום בחדר ללינה זמנית של בני משפחה נוספים שהגיעו מאירופה (לאחר תקופת השואה) להתחיל את חייהם בארץ. בפינת המטבח ישנו סבתא ואני ובחדר ישנו ההורים במיטה שבמשך היום שימשה לישיבה.

רוב האירועים החברתיים היו מחוץ לבית (בגלל הצפיפות והחום/ הקור שבחדר). החיים בחוץ היו תוססים ומלאים. שיחקנו במשחקים כמו: חבל, קלאס, מחבואים ושלושה מקלות. הילדים היו שמחים ומאושרים למרות שלא היו בכלל צעצועים ומסכים.

יום יום היה בא מוביל הקרח. תפקידי היה לעמוד בתור לפני עגלת הסוס לקבלת הקרח. ההורים היו יורדים לקחת את הקרח בזוג מלקחיים מיוחדים לאחיזת בלוק הקרח, וככה קיררו את האוכל.

גם את החלבן שהביא כל בוקר חלב בדליים אני זוכרת. אירוע נוסף שזכור לי, כחוויה לא נעימה כלל, היו קולות התרנגולות שקרקרו וצווחו לפני ששחטו אותם, בשביל לבשל עוף. תמיד ריחמתי עליהן כשראיתי איך חותכים את צווארן ומורטים את נוצותיהן. בשיכון העולים הוקם גן ילדים לילדי העולים ושם נערכה לי מסיבת יום הולדת שלוש!

אני חוגגת יום הולדת בגיל שלוש בגן ילדים

למרות שהיה חוסר גדול בבגדים ובמצרכים, ולא היו אמצעים כספיים, צעצועים, מסכים וכדומה, היה כל כך טוב ושמח לילדים. ההורים אהבו אותם, טיפלו וטיפחו ונתנו את הנשמה. את רוב הבגדים תפרו וסרגו לבד. החגים היו מאוד חשובים ומשמעותיים לילדים של "העולים החדשים". למרות האמצעים הדלים, הקפידו בגן להדליק נרות בחנוכה, להדביק סביבון מניירות, להתלבש חגיגי ולשיר שירי חנוכה בעברית שהייתה שפה זרה לרוב העולים.

בחג השבועות כולם לבשו לבן עם זר פרחים אמיתי על הראש

בחג החנוכה עם סביבון מנייר על הראש

אני וסבתא בחנוכה 2023

סיפורו של חפץ – סיפור החנוכיה

זאת החנוכיה שהראתי לקבוצת המשתתפיים בתכנית וגם סיפרתי עליה במפגש הקשר הרב דורי.

החנוכיה לא יקרה או עשויה מאיזה חומר מיוחד. חנוכיה שנקנתה בשבילי כילדה קטנה, מיד אחרי שהגענו לארץ בשנת 1948, בערך בתקופת החגים – בשמחת תורה, בחוסר כל כמו שכבר ספרתי. הגיע חג החנוכה חודש דצמבר, ובכסף הראשון – לירה אחת נקנתה החנוכיה הזאת, אני לא יודעת מאיפה ולא יודעת ממי, אני לא חושבת שהייתה אז בארץ חנות כזאת לדברים כאלה. עד עצם היום הזה החנוכיה הייתה אצל הורי, פנחס ולאה גולדנצייל ז"ל, שנפטרו בגיל מופלג.

בכל שנה הדלקנו את החנוכייה, גם בדירות, גם בבית האבות וגם במחלקה הסיעודית. כשאמי נפטרה לפני שנה וחצי, החנוכיה עברה אליי.

בסופי שבוע הבילוי היה לנסוע באוטובוסים, לבקר קרובי משפחה שגרים בארץ: עולים חדשים וגם ותיקים. לא היו מכוניות פרטיות ולכן נסענו לביקורים בימי שישי בצהריים וחזרנו במוצ"ש. באותם ביקורים הילדים שיחקו ביחד עם בני הדודים וטיילו בחוץ, לבושים בבגדים חגיגיים במיוחד.

ביקורי הילדים שיחקו ביחד עם בני הדודים

לקראת כיתה א' עברנו לבית דו-משפחתי בפתח תקווה בשיכון מפ"ם ובו היו שני חדרים!

ההסתגלות מהגן הקטן בשיכון העולים לבית הספר הגדול "הס" בפתח תקווה, לא הייתה קלה. הדרך לבית הספר הייתה ארוכה: הילדים הלכו ברגל ועברו כבישים כי לא היו מכוניות פרטיות. באותה תקופה הציק לי ביותר שילדים שנולדו בישראל, לעגו למבטא הפולני שלי.

כשהגעתי לכיתה א' לא היו ספרי לימוד ולא טושים וציוד. היה ילקוט חום דמוי עור עם רצועות לגב וקלמר עץ כבד שבתוכו שמנו עיפרון וזהו, המחברות היו דקות וחומות וכל מחברת נחצתה לשניים (חצי מחברת). "ובכל זאת למדנו לקרוא ולכתוב והיינו מאד מעורבים במה שקורה במדינה הצעירה – כולם העריצו את ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

יום אחד ראתה המורה שמושיק (הילד שישב על ידי), כותב בכל מקום במחברות שלו, את האותיות ב.ג. אמרה לו המורה: "איזה יופי כל הכבוד שאתה כותב את השם של בן-גוריון!" ענה לה מושיק: "אני לא כותב את השם של בן-גוריון, אני כותב בת-עמי גולדנצייל!" (חחחחח, הוא ממש אהב אותי).

בכיתה ב' נפטרה סבתי שאותה אהבתי יותר מכול. היא למעשה גידלה אותי וטפלה בי בזמן שאמי עבדה כל שעות היום כעוזרת לגננת במעברת ראש-העין, לשם הגיעו עולים מתימן. סבתי הייתה חולה יותר משנה במחלה קשה והוריי טיפלו בה במסירות ובאהבה בבית שלנו, מותה גרם לנו עצב רב. מכיוון שגרתי עם סבתא באותו החדר, ימים רבים לאחר מותה הייתי מדמיינת שעם רדת הלילה, דמויות מפחידות ורוחות רפאים יוצאות מתחת למיטתה.

היום המאושר ביותר באותן השנים היה כשהייתי בכיתה ד', בו נולדה אחותי נאוה!  עד כה הייתי בת יחידה עם הרבה חרדות ודאגות של הורים פליטי שואה, והרגע שבו אבי העיר אותי בשלוש לפנות בוקר, כשחזר מבית החולים "בלינסון" ואמר לי: "יש לך מה שרצית", הוא אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי! אחותי נקראה על שם סבתי (שינדל=יפה=נאוה), אהבתי אותה מאוד וטיפלתי בה כל ימי ילדותי.

אני ואחותי

כך הפכנו למשפחה ארץ ישראלית!

הזוית האישית

הילי: "המפגשים היו מרגשים וכיפים, נהניתי לדבר ולעבוד עם סבתא. למדתי דברים חדשים על הילדות שלה שלא ידעתי קודם, בילינו יחד וסבתא נהנתה לבוא לבית הספר ולספר לי על ילדותה".

סבתא בת עמי: " הילי נכדתי האהובה ואני קשורות מאד מאז לידתה, כל שבוע אנחנו מתראות. בזכות התכנית של הקשר הרב-דורי, המשכנו להתראות בבית הספר ולדבר הרבה יותר על העבר. נהניתי מאוד מההתעניינות של הילי בשנות העלייה לארץ ישראל, והילדות שלי, השונה כל כך מהילדות של היום. אושר גדול זה לזכות בנכדה כזאת ולהיות איתה ביחד כמה שיותר".