מאגר סיפורי מורשת

שמי עוזי גרינבויים, נולדתי בפרדס חנה, למשפחה ייקית – עולי גרמניה. הייתי בן יחיד ונולדה לי אחות כשהייתי בן 17, לכן לא הייתה בינינו קרבה מיוחדת בילדות. לא אהבתי שהיא קישקשה לי על המחברות. קיבלתי חינוך נוקשה למדי: לאכול מנומס, להתנהג יפה, מאוד מוקפד.

את כל הלימודים שלי עשיתי בפרדס חנה, במדרשיית נוער בפרדס חנה, חינוך דתי. למדתי באוניברסיטת שנתיים כי פרצה מלחמת ששת הימים והפסקתי את לימודיי. הייתי בצבא נח"לאי (בנח"ל). אחרי המלחמה הקימו את קיבוץ כפר עציון ואני הצטרפתי אליו. עבדתי בחממת פרחים ואחר כך במפעל אמגזי"ת, המייצר כירות גז לפיקניקים. שם התחתנתי ושם נולדו לי ארבעת ילדיי הגדולים.

הייתי בדעה שאנשים שבאים להתיישבות צריכים להשקיע בהתיישבות, לפתח ענפי פרנסה, תעשייה.. בשלב מסוים מגיעים אנשים לקיבוץ ולא רוצים להשקיע היכן שצריך כי העבודה קשה מדי והם רוצים משהו אחר. הביאו לקיבוץ "חברת נוער" ו"אולפן גיור". לדעתי, אלו שהלכו לעבוד שם (במיוחד בחברת הנוער) – הרגשתי שהם שם בגלל שהם רוצים להשתמט מהעבודה הקשה במשק. יצאתי למלחמה נגד הדברים הללו והפסדתי – אנשים חשבו אחרת. הרגשתי שאני עובד קשה מאוד בשביל אחרים ובחרתי לעבוד בשביל עצמי.

בגיל 36 בערך עזבתי עם כל המשפחה לירושלים ועבדתי בתעשייה הצבאית. כשסגרו את התעשייה הצבאית עברתי לעבוד במפעל "סודה סטרים" שעבר אחר כך ללהבים. שם עבדתי עד שיצאתי לגמלאות. הייתי אחראי על קבוצת מחרטות אוטומטיות.

בסביבות גיל 40 התגרשתי ומיד יצאתי לחפש אישה אחרת כי זה לא כיף לחיות לבד. נולד לנו עוד ילד והיום יש לנו חמישה ילדים. אביטל היא הבת של בני הגדול.

עוזי בצעירותו, מתוך כתבה של המפלגה הדתית לאומית שפרסמו על היישוב של המפלגה הדתית לאומית

טקס הדלקת נרות חנוכה אצל משפחת גרינבאום מידי שנה בשנה

בליל חנוכה היינו מתכנסים כולנו בקיבוץ בית צבי – הוריי, דודתי, אני ושלושת בני דודי. הייתה לסבי חנוכיית כסף גדולה שעובדת על שמן. סבא היה מגלגל פתילות מצמר גפן ומסדר בחנוכיה ואז שופך שמן לתאים המיוחדים בחנוכיה, ואז במעמד הוא היה מברך ומדליק את הנרות ואנו כולנו הצטרפנו אליו בשירת "הנרות הללו" ו"מעוז צור". לאחר מכן היינו מתיישבים לשולחן. סבתא הייתה מביאה את מגשי הסופגניות והלביבות, שהיה להם הטעם המיוחד האופייני לחנוכה. לאחר מכן המבוגרים היו נשארים ליד השולחן ואילו אנחנו הילדים פרשנו לשחק, תוך כדי שאנו חוזרים מפעם לפעם אל השולחן לקחת חופן אגוזים או סופגניה נוספת. לאחר הארוחה היינו הילדים מקבלים "מעות חנוכה" גם מהסבא, גם מהאבא וגם מהדודים. לאחר מכן היינו מתיישבים כל הילדים על הארץ כדי לשחק בסביבון.

ט"ו בשבט

החג ט"ו בשבט לא נחגג אצלנו במסגרת משפחתית, למעט פירות חיים ויבשיים. לעומת זאת הוא נחוג ברוב טקס בגנים ובבתי הספר. הוא היה מתחיל עם בוקר במסכת של כל תלמידי בית הספר שכללה קטעי שירה, הקראה ודקלום, ולאחר מכן היינו יוצאים כולנו לטקס נטיעות. הנטיעות נוהלו על ידי אנשי המועצה המקומית, שהיו אנשים גסי רוח וערלי נפש שצעקו ואף היכו את הילדים, שלא ממש צייתו להם. מסיבה זו הייתי אני וחלק מחבריי מסתובבים להנאתנו בשטח שהיה מיוער ואיפשר לנו להיעלם כרצוננו. עד היום זכור לי הטקס הזה כמרידה הראשונה שלנו בעולם המבוגרים והוא שב וצף בזיכרוני כל אימת שאני נתקל שוב במצבים שהשלטון מפר את זכויות הפרט או נוהג בשרירות חסרת פשר. היינו הולכים לאיזור ליד בית הספר שהיה בו גיא עמוק ומיוער בצפיפות. שם בתוך הגיא חפרנו כעין מחפורת שבתוכה יכולנו להסתתר מעין כל.

שבוע השפה העברית

כספר קריאה מהילדות שהשאיר עלי רושם בחרתי להציג את הספר "שמונה בעקבות אחד" של ימימה צ'רנוביץ. ספר זה עוסק בילדי קיבוץ בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר רוב הישוב היה מגוייס למאמץ הממלכתי וגם הילדים שמעו והכירו ובהמשך גם תרמו למאמץ הממלכתי. בתקופה נוראה זו המצב בארץ היה דומה למצב של היום, כאשר ערי הארץ הופצצו על ידי האויב וילדים היו מורגלים לקום בלילה ולרוץ למקלטים. כשהאוטבוס עצר בגלל הפגזה, היה צריך לרדת ממנו ולשכב לצידי הכביש. הסיפור מספר על ילד שאמו שולחת אותו לקיבוץ רחוק מפחד ההפצצות. כפי שהתברר, הילד פשוט עבר מסכנה אחת לסכנה גלוה עוד יותר.

עוזי עם הספר "שמונה בעקבות אחד"

חפץ יקר ללבי

החפץ היקר לי נקרא שעון שולחן והוא שעון מכני, שריד לימים ששעונים כאלו היו נפוצים, בטרם הופיעו השעונים האלקטרונים. זה שעון שנבנה כקישוט וניכר שאומן השקיע בו מאמץ רב והרבה כישרון.

השעון יוצר בארץ ליטא והוא הובא ארצה על ידי קרוב משפחה של אשתי. עם פטירתו עבר השעון לחמותי ולאחר מכן אלינו. השעון כבר אינו פועל וספק אם ניתן לתקנו. אצלנו יש לו ערך כקישוט ייחודי וכן כזכר לחורבן יהדות אירופה שבעקבותיה הוא הגיע ארצה.

השעון העובר במשפחה

החפץ עובר במשפחתנו חמישה דורות.

משחקי ילדות

בימים הרחוקים ההם, הייתה הכיתה שלנו ולמעשה כל בית הספר, משחקים בהפסקות. היו משחקים מיוחדים לבנים והיו לבנות, אלו של הבנים כללו מוטיב של ספורט ואילו משחקי הבנות כללו הרבה שירה וריקוד. למעשה מגיל 12 ומעלה הבנים שיחקו בעיקר כדורגל אך בשנים שלפני כן הייתה שורת משחקים שאפיינה אותם הצטיינות בכושר דמיון רב. היו משחקים שנעשו בישיבה וכללו זריזות וחדות עין, כגון חמש אבנים ודוקים. והיו משחקים שכללו ריצה או קפיצה ודרשו כושר רב כגון תופסת, חמור ארוך, ארבעה מקלות ודומיהם.

היו גם משחקים משותפים גם לבנים ולבנות כגון קלאס, קפיצה על חבל מחניים ועוד…וכן משחקים ששילבו כושר יחד עם שירה, כמו בן לוקח בת, מי זאת מסתובבת ולהיכנס בשערים. עליי להודות שבתור ילד מגושם וכבד תנועה מיעטתי מאוד להשתתף במשחקים אלו, וכשהדברים הגיעו למשחקי כדורגל העדפתי להיות השדרן. עד עצם היום הזה אין לי סבלנות רבה למשחקים – ועל המחשב שלי ועל הנייד לא מותקן ולא משחק אחד.

סרטון – יש לי חלום, חלק א'

סרטון – יש לי חלום, חלק ב'

כבר מגיל צעיר למדי ידעתי שהחלום החזק ביותר שלי הוא להקים משפחה רבת אנשים, לחיות בתוך בית שמלא כל הזמן בקולות ילדים צלולים ובטפיפת רגלים קטנות הרצות. ושוב חלום זה התגבר והכריע את כל החלומות האחרים, כולל הרצון להיות אסטרונאוט, להיות רופא ולהיות מצביא. היות והשקעתי במימוש החלום את כל משאביי, אכן זכיתי לראות בהגשמתו: התחתנתי בגיל 24, תוך שנתיים נולדו לי שלושה ילדים ובמשך הזמן נולדו עוד שניים. זכיתי לראות את הילדים גדלים, מתחתנים ואת ילדיהם ובהווה גם את נכדיהם – הם ניניי. יש בי הרגשת מלאות ושביעות רצון והרגשה שחלומי הגדול אכן התגשם ולמעשה זכיתי לחיי אלמוות דרך ילדיי הנושאים את מורשתי.

החיים היום

היום אני פנסיונר, אני משתדל מאוד להנות מהפנסיה. כל החיים עבדנו משמרות ארוכות מאוד: 12 שעות במשך שישה ימים, ולא היה לי זמן לכלום. עכשיו – אני אומר שזה זמן לנצל את החיים. מתברר שזה לא פשוט, כי אדם מבוגר לא יכול לעשות מה שיכול היה כשהיה צעיר: "לו היה לנער מוח לו היה לסבא כוח…" מתוך ספרו של חננייה ריימן "מהים הכללי וטיפה משלי".

הזוית האישית

עוזי: באתי כי ביקשו ממני, הרעיון להגיע ולספר מאוד מוצא חן בעיניי. נהניתי מאוד מהתכנית. מאוד התפעלתי מהמאמץ הכללי שהושקע בנושא של שילת ועפרה, אבל בעיקר השפיעו עליי הילדים – אתם. מתוקים, מחונכים, מנומסים. אשרי העם שאתם ילדיו.