מאגר סיפורי מורשת

בת דודתי עדי נולדה בתל אביב בשנת 1943. אך למעשה השם שהיה שגור בפי בני המשפחה אתו נולדה וגדלה היה ג'ויה. באותה תקופה בארץ לא היה נהוג לתת שמות לועזיים לתינוקות. לכן, כאשר אביה של עדי הלך למשרד הפנים לרשום אותה, הפקיד שאל אותו: "מה זה ג'ויה?" אביה הסביר לפקיד שמשמעות השם זה תכשיטים, וכך קיבלה את השם העברי עדי.

שני הוריה של עדי עלו מיוון לפני מלחמת העולם השנייה. אביה עלה לארץ מסלונקי בשנת 1922 ואמה עלתה מפרבזה בשנת 1937 לאחר שהתייתמה מאמה. אביה של עדי היה נגר בעסק של הדודה שהביאה את אמה לארץ וכך השניים נפגשו.

עדי גדלה והתבגרה בבית קטן וחם עם שני הוריה ואחיה הקטנים נעמי ומאיר ברחוב לוינסקי 109. זה לא היה סתם בית רגיל, זה היה בית שמח, מארח ומלא באהבה. עדי מספרת שתמיד היו מגיעים אליהם משפחה וחברים וכולם היו ישנים אצלם בבית. "היינו מחברים כיסאות ושמים מזרונים על הרצפה". היא נזכרת ומוסיפה: "באותם זמנים לא היה צריך משהו מסובך. אימא הייתה נכנסת למטבח ותוך כמה דקות מביאה גבינה בולגרית עם אבטיח וקציצות גבינה הכי טעימות שיש."

כמעט כל יום המשפחה המורחבת הייתה נפגשת וכל חג הם היו מארחים כ-50 בני משפחה אצלם בבית. המפגשים תמיד היו מלאי שמחה וצהלה, מלווים במוזיקה טובה וריקודים. עדי הייתה מחכה שיהיו שיטפונות בשכונת התקווה כדי שכל המשפחה תגיע לישון אצלם בבית. כל אירוע משמח או חגיגה היו מתרחשים בביתה של עדי – בר מצוות, בריתות, הכנות לחתונה ומה לא.

עדי ומשפחתה באחת מהחגיגות בבית ברחוב לוינסקי

בשנת 1941 החלה גרמניה הנאצית לכבוש את יוון. באותה תקופה חיו ביוון כ- 80,000 יהודים, רובם חיו בסלוניקי. ביתה של עדי שימש כמוקד עלייה לרגל להמוני יהודים יוונים שברחו מהמלחמה והגיעו לארץ ללא קורת גג. פעם אחת, בין כל מי שהגיע לארץ, הגיעו גם זוג תאומות שעברו את הניסויים של מנגלה והתארחו בביתה של עדי. עדי הסקרנית זוכרת איך צוטטה לשיחה של התאומות עם אמה. התאומות סיפרו שלאחר המלחמה, האמריקאים הגיעו לשחרר אותם מהמחנה והביאו להם פיג'מות שיחליפו את הבגדים שהיו להם. התאומות סיפרו שהפיג'מות היו כל כך יפות שכולם לבשו אותם ויצאו לטייל ברחוב.

כשעדי הייתה נערה צעירה היא הייתה יוצאת כמעט כל ערב עם בני דודיה וחבריה לבלות במסיבות ריקודים. לא היו אז טלפונים, וגם לא מועדונים גדולים ומוכרים כמו היום. הם הצליחו לקבל אולמות לעשות בהם מסיבות דרך מפלגות שפעלו באותה תקופה, בתמורה לכך שהיו אומרים שיצביעו להם בבחירות. עדי מספרת שהייתה בימים ההם ממש "מלכת הרוק אנד רול", היא הייתה מכירה את כל השירים ואת כל הריקודים והייתה לה חברה מאוד טובה שידעה לתפור מצוין. היא הייתה תופרת לה את השמלות הכי יפות, וכל פעם שהם היו יוצאים לבלות היו תמיד אומרים לה: "אי אפשר ללכת איתך ברחוב" מרוב שהייתה יפה ומחוזרת. מפני שעדי ידעה לרקוד מדהים והייתה מושכת את כל המבטים, היו כולם מפנים לה את הרחבה במסיבה ומסתכלים עליה רוקדת יחד עם בן זוגה באותו הערב. אחרי שהמסיבה הייתה מסתיימת, היו מחכים כדי ללחוץ לה את היד.

עדי מספרת שכל שנה בקיץ, היו משכירים לכמה שבועות בית גדול בחוף דור, בזמנו חוף טנטורה. כל משפחה הייתה מקבלת חדר. בימי ראשון, האבות היו נוסעים לעבודה והאימהות היו נשארות עם הילדים ועושים חיים משוגעים. היה שם בית קפה אחד קטן ופשוט אך תמיד היה שם ממש שמח. כל המשפחה הייתה מבלה בו כל היום וכל הלילה ואנשים היו רוקדים על השולחנות. בזמנו לא היו צימרים כמו היום ולרב האנשים לא היו מכוניות, אז כל המשפחה הייתה נוסעת לבית בחוף דור באמצעות רכבת עמוסים ב"פקלאות" – כלומר עמוסים בסירים, מחבתות, שמיכות, שש בש, גיטרות ועוד.

בגיל 14 עדי למדה בבית ספר למסחר "אלפא", ועבדה כל בוקר וערב בחברה לביטוח. כשעדי הייתה בת 15, היא החלה לצאת עם בן דודה. עדי מספרת שבאותם ימים הדבר היה מאוד נהוג במשפחה ושכשבעה בני דודים התחתנו עם בנות דודתם. הם היו בקשר לסירוגין כיוון שהיה אז חייל בצבא. לאחר שהשתחרר הוא טס לארצות הברית והם בקושי שוחחו. לפני שחזר עדי גילתה שהוא שמר את כל המכתבים ששלחה לו במשך השנים בזמן שהם עוד היו מתכתבים אחד עם השנייה והבינה שהוא מאוד אוהב אותה. לאחר שנה, הוא חזר ארצה, וקצת לפני שמלאו לעדי 17 שנים הם התחתנו.

עדי כיום

עדי ובן דודה הביאו שלושה ילדים מקסימים, אך לאחר מעל לעשור של נישואין מאוד מורכבים ולבבות שבורים הם התגרשו. הנישואין הסתיימו בטעם מר והקשר המשפחתי הכל כך הדוק שהיה במשך השנים נקרע. באותה תקופה לא היה מקובל להתגרש ועדי נשארה כמעט בלי דבר. היא הייתה צריכה לעבוד במספר עבודות כדי להתקיים. כיוון שהיה מדובר בנישואין בתוך המשפחה, לאחר שהתגרשה נוצרו חיכוכים וחלוקי דעות מאוד גדולים שהיה קשה מאוד להתגבר עליהם. הקושי הגדול ביותר היה הניתוק מהילדים, עדי לא יכלה לדבר עם ילדיה מעל לשבע שנים.

עדי משתפת שלמזלה הרב היא פגשה את בן זוגה האהוב אריק, אתו היא חיה עד היום. הקשר המשפחתי התאחה עם השנים ונרקם מחדש. עדי ואריק גרים בבית מקסים בהרצליה, בו עדי מטפחת מהבוקר ועד שקיעת החמה גינת פרחים יפהפיה. רבים מהרהיטים בביתה נצבעו על ידה ומשקפים את חוש האסתטיקה הייחודי שלה. כל פריט וכל רהיט נבחר בקפידה ובטוב טעם. עד היום עדי נהנית לארח משפחה וחברים בגינתה המלבלבת לצלילי מוזיקה וריקודים.

הגינה היפה שעדי מטפחת

הזוית האישית

שרון המתעדת: זו הייתה חוויה מרתקת ומיוחדת לתעד את סיפור חייה של בת דודתי עדי. לפני התיעוד אני ועדי לא היינו בקשר ולא יצא לנו לשוחח הרבה. בעקבות המפגשים שנקבעו על מנת לתעד את סיפורה נוצר קשר מאוד טוב והרגשתי שאני מדברת עם חברה ותיקה ובת משפחה קרובה היה כיף אמיתי.

עדי: פגשתי בחורה מקסימה, קשובה, מכילה ומבינה עניין, מעבר להיותה נאה ורגועה.

שרון סולימה תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: Lisa Brinner – To Reconcile Does Not Mean to Forget