מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב מנע. נולדתי בשנת 1955 במעברת אור יהודה.

גרנו במעברה עד שנת 1959, ואז עברנו להתגורר ברמת גן בסיועו של דודי, אחיה של אימי. שמו היה סלים שהרבני ז"ל והוא היה קבלן גדול. זכור לי יום המעבר, שבו הגיעו הפועלים ופירקו את הצריף שבו התגוררנו.

בילדותי למדתי בגן ילדים "גן מרים" ברמת גן. זהו גן על שם גננת מיתולוגית בעיר, שהאריכה ימים. כשהיא הייתה פוגשת בבית הכנסת, את הילדים והנכדים שלי, תמיד הזכירה להם, שהיא הייתה הגננת שלי. בהמשך למדתי בבית ספר יסודי תל גנים.

אירועים היסטוריים שנחרתו בזיכרוני בהיותי ילד:

משפט אייכמן.  אדולף אייכמן היה פושע נאצי שהובא למשפט במדינת ישראל. סבא ראובן אלוני ז"ל, שהוא סבא רבה של יותם  מצד אביו ישי, היה חבר בחולית המוסד שלכדה אותו בארגנטינה. אירוע מפורסם נוסף שזכור לי כשהייתי ילד, הוא רצח נשיא ארצות הברית ג'ון  פיג'רלד קנדי שנירצח ע"י לי אוסוואלד.

מלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 זכורה לי היטב, אף היא. אני זוכר את הפחד  והחשש לפני המלחמה, ואת הישיבה במקלט כאשר השכן שלנו, קורא כל הזמן פרקי תהילים.

יש לי אח אחד שגדול ממני בשנתיים, שלימים היה חבר כנסת, שמו דוד מנע, וכיום הוא בעל משרד עורכי דין ברמת גן.

אבי (סבא רבא של יותם )היה מנהל חשבונות בחברת הבניה "רחמני שהרבני" של דודי סלים שהרבני ז"ל. אהבתי מאד לנסוע למשרד שלו, ברחוב נחלת בנימין 63 בתל אביב. היו שם בעלי חנויות עם סיפורים מעניינים, ואהבתי להאזין להם. למשל, בעל חנות כלי כתיבה, שסיפר לי שהוא מכר את העטים, שעליהם חתמו ראשי המדינה על מגילת העצמאות. בית מאיר דיזינגוף שבו הוכרזה המדינה, היה קרוב למשרד של אבא שלי, ואהבתי לבקר שם מידי פעם.

עוד אירוע שזכור לי מהילדות הוא "יום השריון", שבו היו מביאים טנקים לשדרות רוטשילד בתל אביב, ליד בית אליהו גולומב מפקד ההגנה. אהבתי מאד להסתובב בין הטנקים, וזכור לי שאבא שלי העלה אותי על טנק וצילם אותי . זה היה בשנת 1960, ארבע שנים אחרי מלחמת סיני. אהבתי מאד סיפורי צבא וגבורה, ויש לזכור  שמדובר בשתיים עשרה שנים אחרי קום המדינה, והחיילים היו באותה תקופה מודל לחיקוי. ביום העצמאות הייתי מקשט את  חזית הבית, בדגלים ותמונות של מנהיגי המדינה, ומפקדי הצבא. בפורים אבא שלי היה קונה לאחי ולי תחפושות של חיילים. בתמונה אחי דוד (מצד ימין) עם מדי שוטר צבאי, ואני במדי חיל הים. התמונה צולמה ב 1960 ברמת גן.

כוס קידוש וצלוחית כסף

כוס הקידוש העשויה מכסף, הייתה שייכת  להורי, שהביאו אותה מעירק. אבא שלי היה מקדש עליה בשבתות וחגים, ואחר כך מברך אותנו בברכת הבנים. יחד עם הכוס, יש צלוחית כסף, בה היו מניחים קוביות סוכר. כוס הקידוש והצלוחית נשמרים בסלון הבית, בארון מיוחד והם יקרים לנו. חשוב לי לספר על החפץ הזה, כי הוא מעיד על ההיסטוריה של המשפחה, וכך הסיפור עובר מדור לדור.

כוס הקידוש והצלוחית שהיו שייכים להוריו של יעקב

סבא יעקב מספר על אביו ועל שם המשפחה:

לאחר לידתו של אבי, שאול, אמו לאה, נפטרה (ליאת בתי, נקראת על שמה), והוא ממש ניצל  ממוות. לכן הוסיפו לו את השם  נאג'י, שמשמעותו בערבית, שהקב"ה הציל אותו. אביו של שאול, משה, התחתן עם אחותה של לאה, ששמה שימחה. שימחה גידלה את שאול כבנה לכל דבר, למרות שלא היה הבן הביולוגי שלה. למשה ושימחה נולדו אחר כך עוד שישה ילדים, ולשמחה היה משפט שתמיד אמרה אותו: "יש לי זוג עיניים. בעין אחת זה ששת הילדים שלי ובעין השנייה זה שאול". עד כדי כך אהבה אותו. גם כשגדל ובגר, והייתה לו משפחה משלו, סבתא שימחה הקפידה לבוא ולבקר אותו.

לסבתא שימחה ולסבא משה, הייתה חנות בדים בבגדד. סבא משה היה פותח את החנות בבוקר, וסבתא שימחה הייתה מגיעה בצהרים, ומחליפה אותו, ואז הוא היה הולך לבית המדרש ללמוד תורה. סבתא שימחה ניהלה את החנות, והיא זו שהיתה קונה ומוכרת בדים. היא הייתה גם מספרת סיפורים.

היות ועירק היא ארץ חמה, אז בלילות הקיץ  החמים, היו נוהגים לישון על הגג. כל הבתים בעירק היו אז חד קומתיים. ואיך היו מעבירים את הלילות? היו מספרי סיפורים, שעוברים מבית לבית. סבתא שימחה הייתה כאמור מספרת סיפורים, וכל סיפור ארך מספר שעות. בהיותי ילד, כשהייתה שומעת שאני חולה, הייתה באה אלינו הביתה, ומעבירה לי את הזמן בסיפורים. אני הייתי נכנס לתוך הסיפור, והייתי דואה על כנפי  הדמיון, לתוך הסיפור. תוך כדי הסיפור גם הייתה שואלת שאלות, כדי לשמור על הערנות וההקשבה. כילד, שאול היה מפונק מאד. כל אחיו גרו בחדר משותף, ורק לו היה חדר משלו. תמיד קנו לו בגדים ונעלים חדשות, והוא היה מעביר אותם לאחים שלו.

בכיתה א' שלחו אותו לבית ספר פרטי, בו למדו ילדים מוסלמים, והוא היה תלמיד מצטיין והיהודי היחיד. כשבגר הוא היה מורה לתורת האיסלם, ואחר כך עבד בחברת עמילות מכס, שמשרדיה הראשיים היו בלונדון. כשהייתה העלייה הגדולה מעירק לישראל, הציעו לו לעבור לעבוד בלונדון, אבל הוא סירב והתעקש לעלות לארץ ישראל, למרות הפיתוי הגדול. בגיל שלושים ושש הוא עלה לארץ.

דמות שלא  מוזכרת באילן היוחסין אך שייכת למשפחה הוא הרב אליהו מני רב מפורסם  שעלה בשנת 1856 מבבל לארץ ישראל. כשעלה נאמר עליו: "עלה הארי מבבל". הוא היה הרב הראשי של חברון. ראשי התיבות של השם מני – מן נצר ישי.

סבא שלי, סבא משה, היה חזן ובעל קורא בבית הכנסת, והוא תמיד התלבש כמו המוסלמים. יום אחד הגיע תייר לבית הכנסת ושאל בפליאה: "אין לכם חזנים יהודים, שאתם צריכים שמוסלמים יקראו לכם בתורה". הבן שלי משה, שהוא דוד של יותם, נקרא על שמו.

לאחר שירות צבאי מלא, למדתי באוניברסיטת בר אילן, שם הכרתי את רעייתי היקרה רות(דרעי) מנע.

מוצאה של משפחתה של אשתי מהעיר אוג'דה, בגבול מרוקו אלג'יריה. מקור השם של משפחת דרעי, זה דוד רועה עמו ישראל.

תמונה מהחתונה של רות ויעקב מנע  ב11.11.1981

דודי סלים שהרבני תרם קרקע, שהייתה בזמנו הקרקע היקרה ביותר ברמת גן, ברחוב  הגלגל 42. על קרקע זו הוא בנה בית כנסת שקיים ופועל עד היום. בתמונה למטה, מתועדת הנחת אבן הפינה לבית הכנסת. מימין: דודי סלים שהרבני ז"ל. שני, הרב דוד חבה (שהשיא אותנו בשנת 1981), שלישי אבי שאול נאג'י ז"ל, ואני עומד לידו מוסתר חלקית ע"י המיקרופון. יושב שני משמאל עם מגבעת, ראש עיריית רמת גן הראשון, אברהם קריניצי ז"ל. מאחוריו סגן ראש העיר, וראש העיר לעתיד  ד"ר ישראל פלד.

הנחת אבן הפינה לבית הכנסת "הגלגל" ברמת גן

עיסוקו של סבא יעקב כיום

יעקב הוא גימלאי של משרד האוצר, וכיום עובד בחברת נטלי, חברה לשירותי רפואה לגיל הזהב . סבא יעקב אוהב מאד לאסוף בולים. אחד הבולים שיש לו, הוא בול נדיר מאד מימי הקמת המדינה. הבולים האהובים עליו אלו בולים מימי המנדט. לסבא יעקב יש בבית דברים עתיקים, כמו סידורי תפילה, כלי כסף, וחפצי אומנות אחרים. הבית של סבא וסבתא עמוס בספרי היסטוריה, שסבא יעקב מרבה לקרוא. לסבא יעקב ידע כללי רב מאד, וכמעט אין שאלה שקשורה להיסטוריה, שסבא יעקב לא יודע את התשובה עליה.

הזווית האישית

יעקב: נהניתי מאד להכין את העבודה עם נכדי האהוב יותם. לדעתי, עבודה כזו, חובה על כל אחד לעשות, כדי להכיר את משפחתו, את עולמה, את עברה, ולדעת מהיכן היא הגיעה, ולהיות גאה על כך. דרך העבודה הכרתי ליותם את המשפחה שהוא לא הכיר. העבודה העלתה בי זיכרונות על בית אבא, על תקופה שחלפה ולא תחזור, על אנשים שהצניעות, היהדות והציונות היו חלק מחייהם. על יהודים שלא התביישו במילה ציונות, והיו יהודים וציונים גאים. כיוון שאנחנו מתגוררים רחוק, זכינו והרווחנו בביקורים הללו בבית הספר, עוד שעות עם הנכדים היקרים. זהו בונוס פרטי שלנו, תודה לכם!

יותם: היה לי כיף לעשות את התוכנית עם סבא. הרגשתי שהקשר שלנו מתחזק, בזכותה של תוכנית הקשר הרב דורי, ושאני מגלה דברים שלא ידעתי לפני. לדוגמא: על תרומת בית הכנסת של המשפחה של סבא. עוד דבר שלא ידעתי, זה על האהבה של סבא שלי בתור ילד לצבא. תודה סבא.