מאגר סיפורי מורשת

שמי בת – שבע, שם נוסף: הלנה, נקראתי על שם הסבתות שלי מצד אבי ומצד אימי, אשר נספו בשואה. בת שבע פרידמן הייתה אמא של אמא שלי. הלנה שמידק הייתה אימו של אבי.

קצת על הוריי

אבא שלי – פריץ

הוא נולד בוינה, עיר הבירה של אוסטריה והיה בן יחיד. להורים שלו הייתה חנות לציוד משרדי בוינה. עם תחילת עליית הנאציזם, החלו פרעות והשפלות ליהודים בוינה. היהודים היו צריכים לשאת טלאי צהוב על הבגד שלהם, ללקק את הרצפה, בזזו להם את החנויות. בוקר אחד ההורים של פריץ נשלחו לגדת נהר הדנובה ונרצחו. גופותיהם צפו בנהר הדנובה והם נקברו בקבר אחים משותף. עד היום על גדת הדנובה יש אנדרטה של נעליים במקום שבו נרצחו היהודים.

כדי לשמור על פריץ, שנותר יתום מהורים, שלחה אותו סבתו שארלוט במסגרת עליית הנוער לארץ ישראל. כשפריץ עלה לארץ ישראל אמרו לו, היי בחור, זה לא שם ישראלי, ושינו לו את השם ל"צבי". אבי צבי הגיע לקיבוץ שריד בשנת 1938 בהיותו בן 16.

צבי לא אהב את החיים בקיבוץ ולא התאים לחיי השיתוף כי הוא היה רגיל להיות בן יחיד לכן הוא זייף את הגיל שלו והתגייס לבריגדה, כחייל יהודי בפלוגות הצבא הבריטי. בתור חייל בבריגדה יצא צבי להילחם במצרים, באיטליה, הסתובב באירופה וחזר לארץ עם קום המדינה.

אמא שלי – טאובי

פירוש השם: יונה בצ'כית. בישראל קראו לה טובה. היא גדלה במשפחה חקלאית בכפר ליד מונקאץ'. לטובה היו עוד תשעה אחים ואחיות. המשפחה התפרנסה מעבודת אדמה. במהלך מלחמת עולם שנייה הייתה טובה נערה כבת 16, היא נלקחה למחנות עבודה. טובה עבדה בייצור פגזים לצבא הגרמני, פגזים אשר הפגיזו את כל אירופה. במחנה העבודה ראוונסברוק העבידו אותה בעבודה פיזית קשה. לא היה אוכל. טובה סיפרה שהם היו מצליחים ללקט קליפות של תפוחי אדמה ועל ידי כך לשרוד, זאת בשעה שהחיילים הגרמנים היו כמובן אוכלים אוכל בשפע. פעם אחת החליטה טובה להחביא אוכל באדמה. למחרת כשהיא רצתה לאכול, היא גילתה שמישהו אחר אכל לה את האוכל.

בסוף המלחמה טובה, אמא שלי, עברה ממחנה ראוונסברוק למאטהאוזן. היא שקלה 23 ק"ג וחלתה במחלת טיפוס הבטן. כשהאמריקאים הגיעו למחנה הם הוציאו אותה מהרכבות שהיו מיועדות לצאת למחנה השמדה. הם ראו כמה היא חולה והציעו לה לחזור איתם לאמריקה אבל היא סרבה. טובה רצתה לקבל טיפול במקום ולחזור לכפר ילדותה לנסות לחפש אם מישהו נשאר מהמשפחה שלה. היא מצאה דרך להגיע הביתה וגילתה כי לא נשאר אף אחד מאחיה ואחיותיה. אביה שלמה ואימה ואחיה הקטנים נלקחו לאושוויץ.

השכנים שלה אמרו לה לקחת את כל הדברים שלה ולהסתלק. אז, אמא שלי – טובה, עלתה על אוניית המעפילים "יגור" והצטרפה אל העולים לארץ ישראל. בדרך תפסו אותם הבריטים ושלחו אותם למעצר באי קפריסין. אחרי שנה היא עלתה לארץ ופגשה את אבא שלי. הם התחתנו והקימו את בית משפחת שמידק ואני צאצא של שמידק. אימי כל חייה הייתה בחרדות.

סבתא בת שבע

ילדותי

נולדתי, גדלתי ולמדתי בחיפה. היינו משחקים המון בחוץ. בחברותא, כל ילדי השכונה. לא עזבתי מעולם את חיפה. בתיכון היתה לי חברה טובה. אני הייתי בלונדינית והיא הייתה שחורת שיער והיו קוראים לנו "black & white"  דרכינו נפרדו כאשר התגייסתי למשטרה. עבדתי בתור מנהלת חשבונות בקיבוץ הרדוף, שם למדתי להכיר את חיי הקיבוץ, החברויות המשותפות ומאוד נהניתי שם.

מקיבוץ הרדוף יצאתי לגימלאות. אני בפנסיה כבר שלוש שנים. גיליתי שאני יכולה לפתח תחביבים שונים ואני מעסיקה את עצמי בלימוד קרמיקה, ביצירה בחיימר וכל הזמן מציקה לנכדים ואומרת להם: "נו איזה פסל הייתם רוצים להזמין ממני?" אני פוגשת את הנכדים, עוזרת לילדים שלי, הולכת להצגות, סרטים בסינימטק, עושה ספורט, משחקת ברידג', מתנדבת ב"ער"ן" ובסה"כ נהנית. בתחילה חששתי כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל היום אני מתנדבת ונהנית מזה מאוד. אני משתדלת להכין לנכדים מאכלים שהם אוהבים. אני נפגשת עם חברות, אוהבת לטייל בארץ ובעולם, ואוהבת להקשיב להרצאות ופודקאסטים. אני נוהגת לטייל בחו"ל עם הנכדים שלי כשהם מגיעים לגיל מצוות.

סיפור העגילים

יום בהיר אחד, יצרה קשר עם אבי, דודה רחוקה שנשארה בקשר עם סבתו שארלוט. דודה אידה ניצלה בזכות זה שהיא הצליחה לברוח לדרום אמריקה. שנים לאחר המלחמה היא הגיעה לארץ חיפשה את פריץ ויצרה איתו קשר. דודה אידה סיפרה לאבי שהיא פגשה את שארלוט רגע לפני ששלחו אותה למחנה ההשמדה אושוויץ. מסתבר ששארלוט נתנה לאידה שקית עם תכשיטים, ביניהם חישוק זהב עם אבן טופז כחולה כצבע העיניים שלי.

את העגילים האלה ענדתי אני, והעברתי אותם לבתי הבכורה קרן. קרן העבירה אותם לנכדתי מיקה, אשר היום עונדת אותם בשמחה ובגאווה. העגילים האלה הם בני 120 שנה ועברו חמישה דורות אצלנו במשפחה. הם הזיכרון היחיד שנותר לנו מסבתא שארלוט שאותה לא זכיתי להכיר או לפגוש.

הזוית האישית

הנכדה מיקה: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא. בנוסף, זמן האיכות עם סבתא בת שבע לא יסולה מפז.