מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר בן ציון נולדתי ב1942 ועליתי ארצה בשנת 1952.

בתחילה רצינו  לגור בבאר שבע, אך הביאו אותנו לקריית שמונה, ואמרו לנו שהגענו לבאר שבע. בבוקר כשקמנו אמרו לנו שאנחנו בחלסה ושזאת לא באר שבע. נשארנו לגור בפחונים בקריית שמונה.

זיכרון ילדות שיש לי הוא כשההורים שלי עלו מפרס, אבא שלי שבר בדרך לארץ, את הרגל. כשהגענו ארצה הסתכלתי על כל הבתים בעיר ואמרתי לאח שלי ששון :"תראה כמה דברים יש כאן", לא ידעתי שאלו בתים.

אני זוכרת שההתאקלמות היתה קשה, אבי היה קצר ראייה ועבד ארבע שעות ביום. אימי עבדה כל היום. אני הייתי הבכורה מבין תשעה אחים. ארבעה בנים וחמש בנות –  ששון, מאיר, יוסי, שושי, מלכה, רחל, בני, חני ואני .

אני אוהבת את קריית שמונה כי גדלתי כאן. למדתי בדרך כלל בשעורי ערב, וקראתי עיתונים. הייתה לנו ילדות מאוד קשה, לא היה לנו לחם, ומזון בסיסי, ותמיד היינו צריכים לחכות הרבה זמן, עד שיכולנו לקנות אוכל, כי לא היה חנויות זמינות והזמנים היו מאוד קשים .

בילדותי  אהבתי מאוד לראות סרטים טורקיים וסרטים הודיים. בגיל שבע עשרה התחלתי לעבוד במפעל לטקסטיל, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כשעבדתי במשמרת ערב, הייתי מחליפה את המשמרת, כדי להספיק לראות את הסרט ההודי, שהיה מוקרן בבית הקולנוע בעיר.

לאחר מכן, עבדתי במועצת פועלים במשך שלוש עשרה שנים. דאגתי לקפה וכיבוד לישיבות, וכמו כן לסדר וניקיון החדרים.

את בעלי ניסים הכרתי פה בקרית שמונה, הוא חיזר אחרי המון זמן. כשבעלי ראה אותי לראשונה הוא התאהב בי.

באותה תקופה עבדתי עם אחותו שרצתה לשדך בינינו. בהתחלה בעלי לא ידע במי מדובר ולא רצה לשמוע על שידוך. הוא אמר לאחותו שיש כבר מישהי שמוצאת חן בעיניו.

יום אחד רציתי לקנות צמידים מזהב, וכשאחותו של בעלי, שמעה זאת, היא אמרה לי :"אחי מבין בזהב. בפרס הוא היה מוכר תכשיטים אצל הדוד שלו, בחנות של תכשיטי זהב. היא המליצה לי  לדבר איתו. כשבאתי להתייעץ איתו, הוא אמר לאחותו שזאת הבחורה שהוא דיבר עליה. הוא התחיל לחזר אחרי והיה קונה לי עוגת קרמשניט ולוקח אותי לסרטים. תמיד  אחד מאחיי הקטנים התלווה אלינו. התחתנו בשנת 1961, ונולדו לנו שבעה ילדים : ציפי, סימה, רותי, יעקב, יגאל, רונן ובועז .

כיום אני בפנסיה, משתתפת בכיתת הותיקים בברנקו וייס. אני אוהבת מאוד לרקום, ואכן רקמתי לכל אחד מהילדים שלי מפה לשולחן.

הזווית האישית

אסתר: נהניתי מאוד להשתתף בכיתת הוותיקים, בבית הספר ברנקו וייס, ולפגוש את כולם בכל יום שלישי. שמחתי לספר את סיפורי לאיתן שתעד את סיפור עלייתי ואת הקליטה בארץ.