מאגר סיפורי מורשת

שמי סרגיי בזרוקיך. סיפורי מתחיל בחודש דצמבר בשנת 1982 בעיר קטנה (יחסית לרוסיה), משהו כמו מיליון תושבים, עיר שבה הטפרטורה בקיץ פלוס 30 ובחורף – שזה מרבית השנה – מינוס 40 מעלות. קיבלתי את שמי בזכות סבא שלי, גם לו קראו סרגיי. סרגיי זה שם מאוד נפוץ ברוסיה. להורים שלי קוראים לירה ואלכסנדר.

המוצא של ההורים שלי ושל סבתא וסבא שלך (תומר) מאוד מעניין: אימא חצי מונגולית וחצי רוסיה, נולדה בכפר קטן באזור מרוחק מאוד בסיביר. בכפר שלה חיו כאלף תושבים, כולם בעלי שם משפחה אחד: קוקרצב וכולם היו בני משפחה. בכפר בעיקר היו עוסקים בדיג ובציד. סבא של תומר, אבא שלי, נולד בנובוקוזנצק שזו העיר גדולה במערב סיביר. בשנת 1945, בתום מלחמת העולם השנייה. ההורים שלו היו יהודים שעברו לרוסיה מפולין בשנת 1895.

זכרונות ילדות

בילדותי היתי מאוד מחובר לסבא מצד אימא בשם ניקולאי, שהיה איש מדעים. סבי היה בן 17 ביום שפרצה מלחמת העולם השנייה. סבי שיקר בלשכת הגיוס על גילו והוסיף שנתיים בשביל להתגייס לצבא האדום. בתום קורס קצינים, סבי נשלח לקרבות באזור אוקראינה ונפצע קשה מאוד כאשר הם חצו את נהר דנפר. כדור אחד פגע לסבי ביד וכדור שני פגע לסבי בפנים. סבי היה מאושפז בבית חולים צבאי כמעט שלושה חודשים וכל השיניים שלו הוחלפו לשיניי ברזל. למרות הפציעה הקשה, סבי חזר לחברים שלו בחזית וסיים מלחמה בדרגת סרן בצבא אדום. סבי שחרר את העיר קרבוק מהנאצים והיה בין החיילים הראשונים שפרצו למחנה ההשמדה "אושוויץ", שם שחררו את היהודים ששרדו את המחנה. סבי לא היה יכול לשכוח כל חייו את המראות הקשים שהוא ראה באושוויץ. לדבריו, הצלקת הנפשית שהוא קיבל באושוויץ, קשה יותר מהצלקת שהוא קיבל במלחמה.

את תקופת בית הספר אני יכול להגדיר כימים הכי מאושרים בחיי. מאוד אהבתי בית הספר ואת החברים שלי. בילדותי מאוד אהבתי ספורט ובמיוחד כדורסל. המורה שהכי אהבתי היה המורה להיסטוריה. לא אשכח את משפטו של המורה להיסטוריה, שאמר לי שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה וצריך ללמוד אותה בשביל לא לחזור על טעויות שהאנושות כבר עשתה.

נישואין והקמת משפחה

את אימא שלך הכרתי במחנה קיץ לילדים יהודים בגיל 14 ומאז אנחנו ביחד. אני ואימא שלך עלינו לישראל בשנת 2000, מיד לאחר סיום בית הספר. העלייה היתה מאוד קשה, גם בגלל שהרשויות של רוסיה לא רצו לתת לנו לעלות בגלל גילנו הצעיר, אבל בסופו של דבר הצלחנו לעלות על מטוס לישראל. כמה אושר ושמחה היה בנו כשנחתנו, ממש לא יכולנו להחזיק את הדמעות. לאחר שנה שבה למדנו עברית, אני התגייסתי לצה"ל  ליחידת "שמשון" ואימא התחילה לימודים במכללה.

השירות הצבאי ביחידה קרבית מאוד השפיע על חיי. במשך כל שירותי הצבאי הייתי בעזה. השירות היה מאוד מאתגר, בגלל ששירותי נפל על תקופת האינתיפדה השנייה. הרווחתי הרבה חברים ולצערי גם איבדתי כמה מהם בקרב. בתי הבכורה, נילי, נולדה בשנת 2006. אתה נולדת בשנת 2010 .היתי נוכח בשני הלידות לצד אימא, אלו היו האירועים הכי מרגשים בחיי.

משפחתנו

כיום אני עובד בשירות בתי הסוהר ביחידה לפיקוח אלקטרוני. אני רואה שליחות רבה בעבודתי: לשמור על פושעים זו אחריות מאוד גדולה ואני עושה אותה על הצד הטוב ביותר.

הזוית האישית

תומר המתעד: היה עבורי מאוד מעניין לדעת את כל הסיפור המשפחתי שלי, אני שמח שתיעדנו אותו במאגר המורשת.