מאגר סיפורי מורשת

סקרנות מדעית  – חיים באיגלו

כשהייתי ילד בבוקרשט, ההורים שלי לקחו אותי לקולנוע לראות סרט על חייהם של האסקימוסים. הסרט עשה עליי רושם ושאלתי את עצמי איך אפשר לגור בתוך איגלו בלי לקפוא מקור. באותה התקופה קיבלתי מתנה מעיל פרווה של דוב עם כפפות וכובע. באותו הרגע עלה בדעתי לבנות לעצמי איגלו בחצר ולנסות לגור בו. בחורף ההוא ירד המון שלג בבוקרשט, לקחתי את חפירה וחפרתי איגלו כמו שראיתי בסרט .

לאחר שהאיגלו היה מוכן ומספיק גדול כדי להיכנס בתוכו, רצתי הביתה, לקחתי את מעיל הפרווה החדש שלי וספר ושרפרף, ונכנסתי לתוכו. כעבור שעה או שעתיים, חלק מהשלג נמס ובמהרה כולי הייתי רטוב מכף רגל עד ראש וקופא מקור.

חזרתי הביתה ואיך שנכנסתי בדלת אמא ואבא עם מבט מודאג אמרו לי "חיפשנו אותך בכל מקום איפה היית!" אחרי כל ההסברים שנתתי, קיבלתי עונש בלתי נשכח והבטחתי שלא אצא לבד מהבית לבד בלי לומר לאן אני הולך.

האוטו שנוסע בלי נהג

יום אחד בקיץ אבא שלי החליט שנוסעים לסטו מרא (עיירה ברומניה בה היה ריכוז גדול של חסידי סטמר). הייתי  אז בסוף כיתה ב'. במרכז העיירה הייתה כיכר גדולה בסדר גודל של כיכר גורן שבכפר גנים ג' בפתח תקווה.

בוקר אחד, אבא שלי עצר את האוטו בכיכר ונכנס למספרה. בתקופה ההיא תמיד הייתה חנייה. מדובר על שנת 1948 כשבקושי היו מכוניות ברחוב. ישבתי עם אבא שלי במספרה ונורא השתעממתי ואז בשקט בשקט לקחתי מאבא שלי את המפתחות ונכנסתי לאוטו. התנעתי את האוטו. באותו הזמן היה קושי להגיע לדוושות של האוטו כי הייתי קטן, הפיתרון שמצאתי היה להתגלש עד שהגעתי עם הרגלים לדוושות האוטו. כדי לראות מה קורה בכביש מחוץ לאוטו הצצתי דרך החלק התחתון של ההגה, כך שמבחוץ לא היה ניתן לראות אותי באוטו.

התחלתי לנסוע מסביב לכיכר ואנשים התחילו לרוץ בבהלה אל המספרה ובאו אל אבא שלי ואמרו לו אדוני האוטו שלך מתחיל לנסוע לבד. אבא שלי הבין מה קרה יצא מהמספרה ורץ אלי לאוטו וצעק תעצור. עד היום אני מצטער בגלל העונש שקיבלתי מאבי.

בית הספר "תרבות" בבוקרשט

כשנגמרה מלחמת העולם השנייה הגעתי לגיל שבו נכנסים לכיתה א'. ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר יהודי בבוקרשט, שבו הכל נלמד בעברית. למנהל בית הספר קראו הרב זאב שפרן. אני זוכר אותו בתור איש מקסים, מחנך דגול ותמיד עם אוזן קשבת לכל התלמידים.

לאחר כמעט שנה, השלטונות הקומוניסטים סגרו את הבית ספר ונאלצנו לעבור לבית ספר רומני נוצרי. במשך שנים לא שכחתי את הבן אדם המיוחד הזה ולימים בחג שבעות לאחר כ-40 שנה הופיע במלון שבו התארחנו רב, שהגיע לתת הרצאה ושמו היה יגאל שפרן. בהפסקה ניגשתי אליו ואמרתי לו שהשם שפרן הוא שם מיוחד ורציתי לדעת אם היכרת או יש לך איזה שהוא קשר עם הרב זאב שפרן שהיה מנהל בית הספר תרבות בבוקרשט. תשובתו הייתה – בהחלט, הוא היה אבא שלי זכרונו לברכה. הייתי מאוד נרגש והייתה לי הרגשה של סגירת מעגל.

ים המלח ממש ממש מלוח

עליתי לארץ ב 1969 בהתרגשות גדולה. זאת בגלל שהמשפחה התאחדה, היות ואני הייתי האחרון שנשאר ברומניה. אחרי זמן קצר נכנסתי לאולפן ללמוד עברית. היה נהוג שכל שבועיים האולפן ארגן טיולים לכל מיני מקומות כדי להכיר את הארץ. יום אחד הודיעו לנו שיוצאים לים המלח.

היה לי ידע כללי על עומקו ומיקומו של ים המלח על המפה, ושמחתי לבקר במקום מיוחד זה. הגענו לעין גדי ביום חם מאוד והמחשבה הראשונה שלי הייתה להיכנס למים ולהתקרר. מהחוף ראיתי אנשים ששוכבים במים ורצתי לכיוון החוף וקפצתי ראש למים. התוצאה הייתה נוראית: שרפו לי העניים כל כך חזק שלא יכולתי לראות שום דבר.

רק הרגשתי ששני בחורים תפסו אותי בידיים וסחבו אותי לחוף ישר לחדר החובש, שם שטפו לי את העניים ושמו לי טיפות בעניים. רק אחרי זה יכולתי לראות את חברי מהאולפן שהתגלגלו מצחוק. ואז הבנתי שבאמת באמת ים המלח מאוד מלוח.

הזוית האישית

סיפורו של סבא יצחק תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "אורי אורבך" בפתח תקווה, בעזרת המורה המובילה סימה דדון