מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ארמה, נולדתי בביזר שבפרס (איראן) בשנת 1950, עליתי לארץ בשנת 1951. יש לי שש אחיות. עד גיל תשע גרתי במעברת רמתיים.

בילדותי שיחקתי לרוב מחוץ לבית, בכדור ובקפיצה על חבל, והלכתי גם לתנועת הנוער העובד והלומד ובעיקר אהבתי מאוד להיפגש עם חברות שלי. עוד בילדותי, חליתי ונלקחתי לבית החולים, כשבאו הוריי הם לא ידעו איפה אני, ורק כשבכיתי והם שמעו את הכי ואמרו לאחות שאני בתם. משם לקחו אותי הביתה. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה, זה היה סיפור מאוד מצמרר, ולצערנו הרבה הורים איבדו כך את ילדיהם.

לא עשיתי שירותי צבאי כי בעלי היה דתי. התחתנתי בגיל תשע עשרה. החתונה נערכה בבת ים בבית הכנסת. הסיפור הזכור לי ביותר מיום החתונה היה כאשר בעלי אבי, כשכבר היה לבוש בבגדי חתן, יצא לקנות סופגניות מהרחוב מנער שרכב על אופניים, והסיע ארגזי סופגניות טריות. אבי קנה את כולן והביא לאולם לחלק לאורחים.

החיים הבוגרים

למדתי תפירה ורפואה אלטרנטיבית ועסקתי כרפלקסולוגית עצמאית בבית. יש לנו שלוש בנות ובן: חגית, רויטל, מידן, ודנית. יש לנו גם ארבע נכדות: דריה, תהל, נגה ורימון.

התחביבים שלי הם ציור וקריאת ספרים. אני מבלה את יתר הזמן שלי בקנטרי קלאב, בחוגי פילאטיס, ציור וריקודי עמים, בעבר גם הלכתי לשחות. עכשיו אני פחות יכולה לשחות כי עברתי ניתוח בברך, אבל אני גם משתדלת לאט לאט לחזור לעצמי.

חפץ מיוחד מן העבר

רימון מספרת: החפץ שסבתא בחרה להביא במסגרת התכנית הוא ספר זכרונות מהתקופה בה היא הייתה תלמידה בבית הספר. ספר זכרונות שימש בעבר למנהג על פו כל תלמיד בבית הספר שהיה עוזב, או בסיום כיתה, כתבו לו קטעים אישיים בספר זכרונות. לפעמים היו סתם נותנים את הספר לחברים כדי שיכתבו בו "זכרון" וכך היו "זכרונות" מכל החברים. הספר עשוי מנייר ונמצא אצלה מאז שהייתה בת 14. מאז הוא שמור היטב בבית שלה ושל סבא שלי.

ספר הזכרונות של סבתא

הזוית האישית

רימון הנכדה המתעדת: היה מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא, לא הכרתי אותו קודם ושמחתי ללמוד על חייה.