מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי מצד אמי, מיכאיל לייקחמן. סבא נולד ב-21 בספטמבר 1952 באודסה (אוקראינה). הוא מספר את הסיפור שלו.

שם אמו של סבא – לייקמן ריבה. (לבית קנטרמן) נולדה באזור ויניצה, אחרכך עברה  לאודסה. אביו – לב לייקמן. נולד באזור צ'רקאסי (אוקראינה). האימא נולדה במשפחה גדולה. בנוסף לה, למשפחה היו שתי אחיות ושני אחים (תאומים). לפני מלחמת העולם השנייה, כל הילדים הלכו לבית הספר באודסה. סבא מספר: "כשהמלחמה התחילה, אמי הייתה בת 16. כתוצאה מהמהירות בהתקפה של החיילים הגרמנים, הגיעה המלחמה במהירות לאודסה. ההגנה של אודסה התחילה. סבא שלי (אבא של אימא) גוייס לצבא. הוא עד מהרה נעלם ללא עקבות (סביר להניח שהוא מת). אני חושב שהוא עשה את חובתו עד הסוף כי לא עזב את מיקום היחידה, למרות שהיתה לו הזדמנות כזו, הוא היה לקוי ראייה. ההגנה על אודסה נמשכה 72 ימים, אבל הכוחות של הצבא האדום נאלצו לסגת. משפחתה של אימא פונתה על אחת מספינות הקיטור האחרונות שאליהן הפליגו (סבתי וחמישה ילדים) מאודסה לנובורוסיסק. בדרך, הספינה הופצצה בכבדות על ידי מטוסים גרמניים, אבל הספינה הגיע בבטחה לנובורוסיסק. כל הזמן הזה, אימא והמשפחה, כמו אנשים אחרים, היו על הסיפון הפתוח. צוות הספינה עזר כמיטב יכולתם.

מנובורוסייסק משפחתה של אמי נשלחה לקזחסטן. נסענו במשך זמן רב בטפלושקות (עגלות משא) במשך יותר מחודש. בדרך אימא שלי קפאה ברגליים, היה קר מאוד, והכרכרות כמעט לא התחממו. האחות הגדולה פיספסה את הרכבת כי רצה לחפש מים רותחים ואז היא נאלצה להדביק אותם עם רכבת נוספת. מנהל התחנה עזר לה. אימא והאחיות עבדו בקזחסטן בחווה הקיבוצית, והאחים הלכו לבית הספר. אימא שלי עלתה לארץ בשנת 2015 ונפטרה פה. האחות ואח שלה גם עשו עליה ונפטרו בארץ.

סבי וסבתי מצד אבי גרו בעיירה קטנה (שטעטל) באזור טלנוי צ'רקאסי. אבא מימי המלחמה הראשונים התגייס, שם פיקד על מחלקה של חיילי רגלים. הוא נפצע, יש לו עיטורי מלחמה. כשהמלחמה הגיעה לטלני, גם משפחת האב (אימא, אבא ואח צעיר) פונו. הם רכבו בעגלה רתומה לזוג סוסים. בדרך היו תחת ההפצצה, הסוסים נבהלו וברחו. ואז אחד הצליח לתפוס. הם נשלחו לבשקיריה. שם חיו לאורך כל המלחמה. סבא היה תופר מצוין, הוא עבד במפעל, שם תפרו מדים לחיילים.

ילדות

ילדותי המוקדמת עברה במולדת אבי בטלני, לשם עברו הוריי זמן קצר לאחר הלידה שלי. שנים אלו זכורות לטובה. היה לנו בית עם גן ובגן ירק שבו סבתי גידלה ירקות. היו עצי דובדבן ובסוף הקיץ, סבתא בתוך אגן נחושת ענק בישלה עליה ריבה טעימה בחצר. מאז ילדותי דיברתי שלוש שפות: השפה העיקרית הייתה רוּסִית. זה נאמר על ידי ההורים. סבא וסבתא שלי דיברו יידיש, ואותה ידעתי די טוב, וברחוב עם חברים דיברתי אוקראינית, שפה שאהבתי בגלל הרכות והניגודיות שבה.

עם חברים הם כמעט תמיד שיחקנו מלחמה, איפה הסובייטים הביסו את הגרמנים. אהבנו סרטים על המלחמה, על פרטיזנים וצופים. בטלני הלכתי לכיתה א' של בית הספר האוקראיני, שם למדתי לכיתה ב'. אז ההורים שלי עברו לאודסה והחיים הנוספים שלי כבר היו שם. התאהבתי בעיר הנפלאה הזו – אודסה. רחובות ירוקים, מרכז עם שדרות אחידות מצטלבות בזוויות ישרות, עם מבנים יפים וכמובן הים. כבני נוער, אני וחבריי בילינו ימי קיץ ארוכים בים: שחייה, צלילה מהמזח, שיזוף.

באותה תקופה לא היו מחשבים, סמארטפונים, טלוויזיה מודרנית והפעילויות העיקריות שלנו היו קריאת ספרים וסרטים. במיוחד ספרים. קראתי הרבה ספרות בסוגות שונות: תחילה רומני הרפתקאות, אחר כך ספרים רציניים למבוגרים. ביליתי זמן רב בספרייה, בהחלפת ספרים ודיונים. כך למד הדור שלנו על העולם שסביבנו. ואז ספרים טובים היה קשה לקנות בחנות. דודתי נתנה לי מנוי לספרייה. במשך כמה שנים, ספרים נפלאים הגיעו בדואר – קלאסיקות של ספרות הרפתקאות עולמית. ציפיתי לכל ספר חדש. הם פורסמו יפה: צבעים שונים עם איורים נפלאים. זה היה כל העולם!

בנוסף, אני והחבר'ה שיחקנו כדורגל, כדורעף, אספנו בולים. חלקם אהבו מיצגי מטוסים, או היו מעורבים ברצינות בספורט. אם מדברים על תנועות נוער, אז בברית המועצות היו ארגון חלוץ וקומסומול. אני זוכר כמה שמחתי כשבגיל 11 התקבלתי כחלוץ ובקומסומול. אז עוד האמנו בקומוניזם ושאנחנו חיים בו הכי הרבה במדינה יפה. אבל עם הגיל, העניין בקומסומול דעך בהדרגה. הקומסומול התחיל לקבל את כולם. לא היו דברים מעניינים. מסביב שלטו ארגון ומחויבות. אז סיימתי תיכון.

לאחר שסיימתי את הלימודים, נכנסתי למכון החוץ של ניז'ני נובגורוד לשפות (חיבבתי אנגלית מילדות). נאלצתי לעזוב את אודסה. לא הבנתי כמה זה יכאב. בהתחלה ממש התגעגעתי הביתה. אחרי כמה זמן חברים טובים הופיעו.

לא שירתי בצבא לשירות צבאי. במכון עברתי הכשרה צבאית במחלקה הצבאית. עם סיום לימודיי קיבלתי דרגת קצין והתמחות של מתרגם צבאי. לאחר מכן, פעמים רבות נקראתי לאימון צבאי. לא השתתפתי בלחימה.

עוד בזמן הלימודים במכון הכרתי את אשתי לעתיד אלנה. הכרנו בשנת 1973, התחתנו והקמנו משפחה. ואז נולדו ילדינו: הבת אנסטסיה והבן יורי. ניסינו לגדל את ילדינו להיות אנשים ראויים והגונים. אני מקווה שהצלחנו.

אני קורא כל חיי. אני קורא ספרי עיון וספרות כל הזמן. זה העסק המשפחתי שלנו. אם אפשר, אני עוסק גם בחינוך גופני: סקי בחורף, הליכה נורדית בקיץ, שחייה.

עיסוק ההוראה

כך קרה שעבדתי כל חיי בעבודה בהוראה. לימדתי אנגלית במוסדות חינוך שונים: בתיכון, במכללה, באוניברסיטה. עוסק באופן פעיל בהדרכה. מאוחר יותר, כשקיבלתי את השכלתי השנייה, כשסיימתי את לימודיי, בהיעדר הפקולטה להיסטוריה של האוניברסיטה, לימדתי גם היסטוריה. אני אוהב ללמד, למרות שבמהלך הלימודים לא חשבתי שאהיה מורה. אשתי גם מורה, אז יש לנו הרבה במשותף. בשנת 2012, עקב מחלה, פרשתי לפנסיה, אך אני ממשיך ללמד באופן פרטי.

כיום

יש לנו חמישה נכדים (שלוש נכדות ושני נכדים). אנחנו אוהבים מאוד את הנכדים שלנו ושמחים שיש לנו אותם. הנכדים אהובים בצורה מיוחדת. אנו חולמים שהנכדים שלנו יגדלו אנשים ראויים וחרוצים. למרות העובדה שעכשיו זה זמן אחר, היינו רוצים שהנכדים שלנו יקשיבו לעצות שלנו, לא לשכוח את המסורת המשפחתית, להיות המשך של המשפחה שלנו ושלנו. הם היו לוקחים מאיתנו את הטוב ביותר שרכשנו דרך ניסיון החיים שלנו. זה המסר שלי לדור הצעיר.

הזוית האישית

מיכאל: נהנתי מאוד להכין את סיפור התיעוד כי למדתי הרבה דברים חדשים על סבא שלי ועל המשפחה בכללי וזה היה ממש נחמד לשבת איתו ולדבר על ילדותו ועוד.