מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי חסיה מנדל רובננקו, נולדה בברית המועצות בלטביה ב1958.

סבתי קיבלה את השם של סבתא של אמא שלה, שקראו לה גיטה והסיפור הוא עליה.

כשסבתא גיטה פינברג היתה בת שלוש עשרה בערך, פרצה מלחמת העולם השניה, והגרמנים פלשו לליטא(סבתא גיטה נולדה בליטא). רפובליקת ליטא היא רפובליקה הנמצאת באזור הבלטי בצפון-מזרח אירופה. ליטא גובלת בלטביה בצפון, בבלארוס במזרח, בפולין בדרום, במובלעת רוסית ובים הבלטי במערב. היא אחת משלוש המדינות הבלטיות, יחד עם לטביה ואסטוניה. בשנת 2004 הצטרפה ליטא לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי. (ויקיפדיה)

כל משפחתה(אבא, אמא ואחות קטנה), וכל יתר המשפחות היהודיות נשלחו לגטו. מדי פעם הגרמנים היו אוספים קבוצות של ילדים, ומוציאים אותם להורג. גיטה הכינה פינקס (יומן) קטן ובו היא רשמה תאריכים ואת מספר ההרוגים באקציות. הספרון נכתב באידיש שהיתה  שפת האם שלהם. כיוון שהיתה להם דירה יחסית גדולה בגטו, בנו בה מקום מחבוא מאחורי הארון, וכשהגרמנים היו באים, הילדים מכל הגטו היו מתחבאים בו. בהמשך אחרי שאבא שלה הוצא להורג, הגטו פורק, וכל היהודים נשלחו למחנות ריכוז ללא כל רכוש. אלא שגיטה שמרה את הפנקס בכף היד שלה וכך הגיעה איתו למחנה הריכוז. גיטה נראתה יחסית מבוגרת לגילה ולכן ניצלה (אימה ואחותה הקטנה נשלחו למשרפות). גיטה עברה את השואה והיתה במחנה עד תום המלחמה.  הרכוש היחיד שנשאר לה היה הפנקס הקטן.

אחרי המלחמה גיטה חזרה לליטא, ומצאה את סבתא שלה, סבתא  חסיה. בהמשך היא התחתנה עם שמואל רובננקו, ונולדה להם הסבתא שלי סבתא חסיה.

בשנת 1972 הם עלו לארץ וכמובן גם הספרון הקטן. לאורך כל השנים  גיטה שמרה על הספרון, וסירבה להיפרד ממנו . כאשר היא נפטרה בזקנה טובה, החליטו סבתא שלי ואמא שלי למסור את הספרון ליד ושם.

יָד וָשֵׁם הוא מוסד רשמי סטטוטורי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת השנייה – "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953". (ויקיפדיה)

הזווית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בבית ספר רעים בישוב שמשית בתשפ"ג – 2023