מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של טובה דור חברת קיבוץ הזורע, כפי שסופר ליובל ארז במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

טובה דור נולדה בשנת 1947 בגרמניה במחנה פליטים. היא עלתה עם הוריה לארץ בשנת 1949. כשהגיעו לארץ שוכנו במעברה ולאחר מכן עברו לביתם הקבוע. טובה גרה בקיבוץ הזורע, עסקה הרבה שנים בחינוך, ומילאה מספר תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בו היא גרה עד היום.

היא נשואה לאהוד ולהם שלושה ילדים.

 הילדות שלי

גדלתי בבית עני, עם הוריי ואחותי הצעירה ז"ל, קראו לה חיה. בתחילה גרנו בבית ערבי נטוש, ובשנת 1956 עברנו לשיכון עמידר, ואז סוף סוף היו שירותים ומקלחת בבית. בימים ההם ההורים עבדו קשה, לא היה להם זמן אליי ולאחותי. היינו "ילדות מפתח". אכלנו ארוחה חמה רק בימי שישי, כשאימי התפנתה לבשל. מאז ומתמיד אהבתי לנקות ולשטוף את הבית. הבית היה מאוד קטן, ואני ישנתי במיטה מתקפלת בפינת האוכל הקטנה. כל בוקר קיפלתי את המיטה.

אהבתי מאוד ללמוד. הייתי ילדה מאוד ממושמעת. היינו עניים ולכן בחופשים מבית הספר נשארנו בבית, אחותי ואני. הבילוי שלי היה ניקוי הבית. יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצות, אף אחד לא השגיח עלינו. בתקופה בה אני גדלתי היה אפשר לקטוף את כל פרחי הבר. ביהוד-מקום מגוריי היו הרבה שדות והיינו קוטפים נרקיסים, וכלניות ועוד. הפירות שאכלנו היו פירות בר כמו: סברס, דומים ( הפרי של עץ השיזף). אפילו מכרנו סברס והידיים שלי היו מלאות מוגלה מהקוצים. בבית הספר היסודי למדנו גם תפירה במכונת תפירה, ובישול, ממש הכנה לחיים. קיבלנו כל יום ארוחת צהריים שאנחנו הכנו בבית ספר.

אני דור שני לשואה, אמי חנה ז"ל שרדה את גיטו לודג', את מחנה הריכוז אושוויץ, את מחנות עבודות הכפייה, ולבסוף את מצעד המוות. גדלתי בבית שלא הרשו לי לצאת לטיולים של בית הספר, כי אמי חרדה מאוד שמא יקרה לי משהו. בבית ספר התיכון למדתי בבית הספר "ברנר" בפתח תקווה. לא היו הסעות באוטובוסים צהובים כמו היום, ונסעתי לבית הספר באוטובוסים ציבוריים.

בכיתה ט' הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר". גם לטיולי התנועה הוריי לא הסכימו שאצא. רק כשהגעתי לכיתה יב'- אחרי תחנונים ובקשות שלי, וגם של המדריכים אמי הסכימה שאצא לטיול.

עד משפט אייכמן בשנת 1961- כשהייתי בת ארבע עשרה, התביישתי לספר על אמי ניצולת השואה. התייחסו עד אז רק לסיפורי הגבורה של מרד גטו ורשה, ולפעילות הפרטיזנים. על היהודים שנלקחו למחנות ההשמדה אמרו שהם הלכו "כצאן לטבח". אחרי משפט אייכמן, חל שינוי משמעותי ביחס אל ניצולי השואה. ראו בהם גיבורים ששרדו את הזוועות.

מאז שאמי נפטרה בשנת 2002 לקחתי על עצמי משימה לספר את הסיפור שלה בפני תלמידי בית ספר.

הזווית האישית

יובל: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור שטובה ספרה לי. טובה אישה מאוד מעניינת ונחמדה, והמפגש היה מאוד מלמד ומעניין. יש דברים שלא ידעתי שככה הם התרחשו, ועכשיו בזכות הסיפור הבנתי איך היה ומה קרה.