מאגר סיפורי מורשת

בחורף סוער בשנת 1961 היינו כ-200 נוסעים על סיפון האונייה בדרכנו לארץ ישראל. הפלגנו דרך מיצרי גיברלטר בלב סופה ורוחות עזות. האונייה הטלטלה מצד לצד והיה חשש שהיא תטבע. כל נוסעי הספינה החלו בצעקות ובתפילות תוך שהם קוראים בשמו של הרב הגדול שלהם שקבור בתוניס, רבי חי-טייב, שנחשב כמצילם של עם ישראל. גם אחותי הגדולה בכתה והתפללה והבטיחה שאם תינצל היא תהיה ילדה טובה, והיא אכן עמדה בהבטחתה. כעבור יומיים שככה הסערה, הרוחות נרגעו והרגשנו ביטחון בהמשך דרכנו לארץ ישראל.

הגענו לחופי הארץ, לא זכור לי לאיזה נמל, ונרשמנו אצל פקיד העלייה, אך הוא לא הבין את פשר השמות שלנו והחליט על דעת עצמו לשנות לכולם את שמותיהם לשמות דומים הקיימים בעברית (לפי מדיניות בן גוריון "ההיתוך"). ביקשנו שייקחו אותנו לרמת גן כי שם התגוררה אחות של אמא, שעלתה עשר שנים לפנינו, על מנת שתוכל לעזור לנו בתהליך הקליטה. אבל במקום לרמת גן, יחד עם כל העולים, הובילו אותנו במשאית לטבריה, לעיר בה אני מתגוררת עד היום. קיבלנו שולחן ומיטות כמספר הנפשות ודירה בת שני חדרים, בגודל של 46, מטרים לשמונה נפשות! התאהבנו בעיר, לדעתי, היה לנו מכל טוב ולא רצינו לעבור למקום אחר.

ההחלטה לעלות לארץ ישאל נבעה מכך שהשכנים הערבים בתוניס פרעו ביהודים, פגעו בהם וניסו לבזוז את רכושנו. עם זאת בארץ לא חששנו מהערבים.

נקלטתי בגן הילדים בשיכון ג' והיות והייתי תלמידה מצטיינת העלו אותי לכיתה א' כבר באמצע השנה. אבא שלי עבד כפועל בניין ואמא שלי נשארה כעקרת בית והתפרנסה מדי פעם מעבודות תפירה קטנות.

סבתא וסבתא, שנת 1978

הזוית האישית

הנכד יהאלי: רציתי להגיד לסבתא תודה על ששיתפה אותי בחוויית העלייה לארץ ישראל ועל כך שגם בזכותה אנו חיים היום במדינה שלנו במדינת ישראל!

סבתא אילנה: יהאלי היקר, שמחתי לשתף אותך באירועים שחווינו בילדות ולחלוק איתך את הקשיים בהתאקלמות בארץ ישראל. כיום, כשאני בוגרת, אני מבינה שהקשיים עיצבו את אישיותנו, והפכנו לאנשים חזקים וטובים יותר. אני מאחלת לך שתדע להפוך כל קושי לאתגר ושתצלח כל אתגר שתתקל בו בדרכך. אני תקווה שהאתגרים יהפכו אותך לאדם בוגר, אחראי ואכפתי לסובבים אותך. אנו מחויבים להעריך את המדינה שבה אנו נמצאים ובה אנו מתגוררים!

סבתא ואני בשנת 2012