מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי נולדו בכפר ביל"ו, להורים שעלו מרוסיה והקימו את המושב. נולדתי ב-11 לספטמבר 1957.

שמי נוית לב. אבא בחר לי את השם מהמילה נווה במדבר. הייתי הבת הבכורה להורי, אחריי נולדה אחותי אופיר ואחריה עוד ארבעת אחינו. גדלתי בבסיסי חיל האוויר וחוויתי מעברים רבים עקב עבודתו של אבי, שהיה טייס בחיל האוויר. כשגרנו בבסיס חצור, למדתי בכיתות א' ו-ב' בבית הספר מבואות בבאר טוביה. כיום נכדתי הבכורה אלונה לומדת בבית ספר אזורי בבאר טוביה, בית ספר "שדות".

מגיל צעיר מאוד הבנתי שכבת בכורה עלי לדאוג לאחים הקטנים שלי ושאבא גאה בי, והיה לי מאוד חשוב לא לאכזב אותו. אבא אמר שאני סמ"ט א' – סגן מפקד טייסת א', ואחותי אופיר היא סמ"ט ב'. אכן הייתי תלמידה טובה וילדה ממושמעת ובוגרת. תמיד דאגתי להיות במרכז העניינים בכל תחום ובמרכז הבמה. היה לי חשוב מאוד לגרום להורי נחת. גם סבא וסבתא, הוריו של אבי, נתנו לי תמיד את ההרגשה שהם גאים בי מאוד, הייתי הבת הבכורה של בנם הנערץ.

קינאתי בחברי לכיתה שגדלו במושב והמשיכו עם אותם החברים מבית הספר והלאה לתיכון. אני החלפתי שני גנים, שלושה בתי ספר ופעמיים תיכון, ולכן למדתי להתאקלם מהר בכל מקום חדש וחברה חדשה.

אבא היה טייס וחקלאי. אביו היה חקלאי, רפתן וכוורן, מגדל דבורים. אבא התגייס לקורס טיס ומאז עזב את המשק כחקלאי בכפר ביל"ו, אבל תמיד שמר על קשר לאדמה, והחקלאות ומטע השקדים היו חשובים לו מאד. הוא המשיך לעבד את המטע, תוך כדי תפקידיו הרבים בחיל האוויר. בשבתות, בעונת קטיף השקדים, אבא היה מביא אותנו למטע כדי שנהיה חלק מהקטיף ונעזור לו. למרות שהייתי רגישה לאבק ולשערות השקדים, לא העזתי להתלונן או לבקש לא להגיע לשם, וביליתי שם עם כל המשפחה. כשאבא שרת בבסיס חצור, הסמוך למטע השקדים בג'וליס, הוא נהג לטוס מעל המטע כדי לראות מה מצבו. באם צמחו עשבים שיש לרסס או באם המטע הושקה ועוד.

סגרנו מעגל נוסף כששמענו את סיפורו של סבא של רוני כחלון, שהשתתף במפגשים במסגרת הקשר הרב דורי בכתה. הוא שמע שזוריק לב הוא אבא שלי ורגש אותי מאד כשסיפר על אישיותו המיוחדת של אבא ועל כך שהטיס אותו כאיש טכני בטייסת 101 לטיסה מעל מטע השקדים שלו.

אבא שלי היה איש של אנשים, חם מתעניין בכל אחד ומדבר בגובה העיניים. על כך מספרים חבריו והפקודים שלו. כשהיה מפקד בסיס רמת דויד, היה לוקח אותי בשבתות לסיור בבסיס בין הטייסות. היה פוגש חיילים ועוצר כדי להתעניין בשלומם וזוכר כל בעיה של כל אחד מהם.

הוא אהב את החיים, היה איש שמח, אהב את הארץ וטייל בה אתנו. בטיולים, תמיד היה עוצר לנקות פסולת שמטיילים זרקו ולימד אותנו שיש לשמור על הארץ.

במלחמת יום כיפור נהרג כשיצא לטיסה, למרות שכמפקד בסיס, לא היה אמור לטוס. מטוסו צלל לים, ליד תעלת סואץ במצרים, ולא נמצא עד היום. התייחסנו לאבא כגיבור שיצא להוביל את פקודיו ובכלל לא חשב על כך שיכול לשלם על כך בחייו ולהשאיר שישה ילדים יתומים. האם התגנבה למישהו מאתנו מחשבה של כעס, על כך שנטש אותנו, על כך שלא חשב עלינו כשיצא למשימה, לא דיברנו על כך מעולם.

אנחנו היינו היתומים הגיבורים של המפקד הגיבור והנערץ. הבנו שעלינו להבליג ולהתנהג כפי שמצופה מאתנו.

מי שהיה סגנו של אבא בבסיס, החליף אותו בפיקוד על הבסיס. בבית, אני, סמ"ט א', הייתי בת 16 והאח הקטן ביותר שלי היה בן שנה וחצי. עזרתי לאמא בכל מה שהיה צריך יחד עם אחותי. הבנו כולנו שעלינו להמשיך להיות בית שמח ולהמשיך בחיים ללא אבא. לא דיברנו על אבא, על העצב והחוסר, אלא פשוט המשכנו. אופיר ואני ידענו שעלינו להשתדל לא להטריד את אמא בבעיות קטנות, על מנת לאפשר לה לטפל באחינו הקטנים.

היה בבית מן הסכם לא מדובר, שלא מדברים על תחושות, רגשות ועוד. נישאתי, הקמתי משפחה לתפארת. שיר הבת הבכורה, היא אמא של אלונה ואחריה הבן גיל, הבת אור והבן רון. יש לנו כרגע שבעה נכדים משלושת הילדים הגדולים. דורון בן ניר בנים, למד בבאר טוביה שנתיים מעלי, אך לא הכרנו אז. אנו גרים במושב ניר בנים כבר 40 שנה.

עם ילדי לא הרבתי לדבר על אבא שלי ובעיקר על רגשות העצב הגדול. הנכדה הבכורה שלי אלונה, שאלה מדי פעם על אבא, אך נמנעתי מלדבר על כך. דבורה עומר כתבה ספר על אבי שנקרא "פתאום באמצע החיים", המיועד לבני נוער. אלונה מאוד אוהבת לקרוא, אולי אתן לה כעת את הספר.

הזוית האישית

אלונה:נהניתי מאוד לשמוע על עברה של סבתא ולבלות איתה זמן איכות.

סבתא נוית: המפגש הזה גרם לי לשתף את נכדתי בסיפור, לאחר 50 שנים מאז העלמותו של אבי. אולי השיתוף הזה, יפתח לי הזדמנות לשחרר את עצמי מהתפקיד שקיבלתי בילדות וכל המטען הכבד שבא יחד עם זה.