מאגר סיפורי מורשת

שמי תבור ואני מביא את סיפור עלייתה של סבתא שלי, מרים קרשין.

העלייה לישראל לאחר השואה

סיפורה של סבתא מתחיל, כשהוריה, לאה ומשה מרחבקה, ניצולי שואה, החליטו שהם רוצים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה התארגנו קבוצות של ניצולי שואה בפולין לעלות לארץ ישראל. בתחילת 1947 התחיל המסע. קבוצה גדולה מהם עלתה על אוניית המעפילים "אקסודוס", אבל מכיוון שזו הייתה אונייה לא חוקית, כשהגיעה לחופי ארץ ישראל היא גורשה.

היו משפחות של נשים בהריון וילדים ששלחו אותם למקומות שונים באירופה. סבתא מספרת: "אותנו שלחו למחנה מעצר בריטי בעיר ליבק בגרמניה ושם נולדתי". סבתא נקראה מניה – מרים על שם סבתא שלה שנספתה בשואה.

כעבור עשרה חודשים, ביולי 1948 הגיעו סבתא והמשפחה שוב לארץ הפעם באופן חוקי. כשהגיעו לארץ העבירו אותם מיד למחנה עולים בנתניה יחד עם עוד בני משפחה. התנאים היו בלתי נסבלים ולא הייתה עבודה, לכן הוחלט במשפחה שהולכים לחפש בית ומשפחה באזור המרכז.

שניים מהגברים שלא גויסו לצבא הגיעו ליפו ופלשו לבית ערבי נטוש. זה היה בתקופת מלחמת השחרור, כשערבים רבים מיפו ברחו. כל המשפחה הגיעה ליפו. אבל קליטת העלייה הייתה קשה מאוד ללא שפה ללא עבודה היה קשה מאוד להתקיים.

הוריה של סבתי לא הסתדרו כל כך טוב בעיר לכן חיפשו מקום אחר יותר מתאים להם כמו מושב, קיבוץ, ובכל מקום נשארו מספר שנים ועברו למקום אחר ולבסוף הגיעו ליישוב "אזור", שזה יישוב ליד בית דגן וליד ראשון לציון.

סבתא בילדותה

את רוב שנות לימודיה העבירה סבתא ב"אזור" בבית ספר ה"שבעה".

סבתא אומרת שהיא נהנתה מאוד מלימודיה בבית הספר ה"שבעה" שבאזור. היו להם טקסים ומסיבות לכל החגים, והם תמיד היו מיוחדים, למשל, סדר פסח – בחג זה, כל תושבי היישוב השתתפו בו. בחג שבועות היו עושים הצגה של מגילת רות במגרש בית הספר, או למשל בחנוכה – הילדים הכינו לפידים והייתה תהלוכה שללפידים בכל היישוב. חוץ מזה הייתה בבית הספר חווה חקלאית שבה הם גידלו כל מני פירות וירקות ואנשים באו לקנות.

בתמונה סבתא בכיתה ח' ליד האנדרטה לזכר השבעה

סבתא הסבירה לי שבית הספר בו למדה, בית ספר השבעה, הוא על שם שבעת הנוטרים שהגנו על שיירת האספקה לירושלים, ולכן הצטלמה בכיתה ח' ליד האנדרטה לזכר השבעה.

בית ספר השבעה הוא בית ספר יסודי והוא ממוקם על אם הדרך בכביש ירושלים הישן. שמו של בית הספר ניתן לו על שם שבעה נוטרים שהגנו על שיירות הספקה בדרך לירושלים לפני קום המדינה "אזור" הייתה אז יישוב ערבי יצאה ממנו קבוצה של פורעים שרצחו את שבעת הנוטרים זה קרה ב י"א בשבט תש"ח כאמור הוקם בית הספר. היישוב משמר השבעה ושכונה בשם "שבענה" וזאת לאחר ש"אזור" הפכה ליישוב יהודי בשנת 1949. ובכל שנה בתאריך י"א בשבט כל תלמידי בית הספר וגם תושבים מ"אזור" עלו לאנדרטה שהוקמה לזכרם לטקס זיכרון.

סבתא למדה בתיכון בגימנסיה הריאלית בראשון לציון ולאחר מכן בסמינר לוינסקי להכשרת מורים היא עבדה זמן קצר בהוראה ועשתה הסבה מקצועית להנהלת חשבונות, מקצוע שעבדה בו הרבה שנים, כיום סבתא וסבא בגמלאות והם נהנים מכל רגע לארח ולפנק את נכדיהם ונינם. (כמובן גם את הילדים).

נחזור מעט לעבר… המשפחה

בגיל 16 סבתא פגשה את בעלה לעתיד סבא שלום ועד היום הם נשואים ומאושרים. הם הקימו משפחה לתפארת, ארבעה ילדים: אלי, לבנת, מושית (אימא שלי) וטל – משפחה מגובשת ומאושרת.

מאוחר יותר כל ילדיה של סבתא וסבא הקימו משפחות משלהם יש להם נכדים ואפילו נינים. כולנו גרים קרוב אחד לשני ונפגשים המון בכל מני נסיבות.

אחד התחביבים האהובים על סבתא הוא איסוף צלחות נוי מכל העולם התלויות על הקיר.

 אוסף הצלחות של סבתא

סבא וסבתא עברו את תקופת הקורונה בנוחות יחסית, התראינו מעבר לגדר, נפנפנו לשלום ונישקנו באוויר. זה לא היה כזה נורא….

הזוית האישית

מרים: התרגשתי מאוד להשתתף בתוכנית עם הנכד שלי, נהניתי מכל רגע איתו, למדתי ממנו הרבה, כפי שהוא למד ממני ועליי. לדעתי עשינו עבודה טובה ודי מקיפה. אני מאחלת לנכד שלי הצלחה בכל מעשיו.