מאגר סיפורי מורשת

 

בשנת 1947 הוכרזה בחבר הלאומים (כיום האומות המאוחדות או"ם) תוכנית חלוקת ארץ ישראל בין הישוב הערבי לבין היהודי. מאחר והערבים התנגדו לתוכנית החלוקה הם הכריזו מלחמה על הישוב היהודי. זו היתה מלחמת השחרור/מלחמת העצמאות שהתנהלה בין הישוב היהודי לצבאות ערב שפלשו לישוב. מנהיגי הישוב הערבי שכנעו את תושבי הארץ הערבים לנטוש את יישוביהם זמנית ולהגר למדינות ערב השונות תוך הבטחה שעם השמדת הישוב היהודי הם יוכלו לחזור למקומותיהם וגם לבזוז את מה שנותר מהישוב היהודי. 

 

האמת טפחה על פניהם של הערבים והם הובסו במלחמה ואותם אנשים שהגרו "זמנית" נותרו במחנותיהם עד עצם היום הזה.

 

בשנת 1948 בתאריך ה' בחודש אייר 1948 הוכרזה רשמית מדינת ישראל.

 

במסגרת מאמציהם של הערבים לגרש אותנו מבתינו הם החלו בהפגזות של פצצות מרגמה לעבר שכונות המגורים שלנו המצב היה די קשה משום שלא היו מקלטים בנמצא ונאלצנו לחפש מחסה תחת גרם המדרגות של הקומה הראשונה וגם בתוך שוחות שנחפרו בחצר הבית. תוך כדי כך, בין הפגזה להפגזה, הם נהגו לשלוח רוצחים בכדי לטבוח בכל יהודי הנקרא על דרכם עקב כך נאלץ אבי כשהוא היה חמוש בתת מקלע "סטן" לעמוד בכניסה לבניין בכדי לשמור עלינו מפני הרוצחים המשולהבים אשר רצו ברחובות כשחרבות בידיהם וקוראים בקול "אטבח אל יהוד" שפרושו לטבוח ביהודים. אותי הסתירו בארון.

בהמשך נאלצנו לנטוש את השכונה ולעבור לגור זמנית במרכז תל אביב עד אשר שוחררה העיר יפו וההפגזות פסקו. מצאנו שכונה חרבה ונאלצנו לגור זמנית ללא מים זורמים וללא חשמל. מאוחר יותר שוקמו הנזקים והחיים חזרו למסלולם הרגיל.

 

בתחילת דרכה של מדינת ישראל החלו להגיע ארצה מאות אלפי עולים מכל קצוות אירופה ניצולי שואה וכמו כן ממדינות ערב. עקב מחסור במגורים נאלצה המדינה לשכנם במעברות כמגורים זמניים עד לבנייתם של מבני קבע. התנאים במעברות היו קשים משום שהם שוכנו באוהלים, צריפים, פחונים, משום כך הם היו נתונים לתנאי מזג אוויר בוססו בבוץ וסבלו מדליפות בחורף ומחום בלתי נסבל בקיץ גם היה מחסור במזון שסופק לאוכלוסייה במנות קצובות וזה גרם לכך שלא פעם נאלצתי ללכת לישון כשקיבתי מלאה למחצה.

הממשלה חילקה תלושי מזון בהתאם לגודל המשפחה. היה מרכז חלוקה גדול, ושם קיבלנו חלק מן המזון הבסיסי שכלל: מספר מלפפונים, עגבניות, בצלים, חמאה מיובאת, סוכר וקמח.

עקב ריבוי בלתי צפוי של האוכלוסייה בארץ הוחלט לחלק את המזון בהקצבה יומית שנקבעה על פי תלושים שחולקו לכל בית אב. זה היה די קשה משום שלא תמיד המנה שקיבלנו במכולת, באטליז, או בחנות הירקות הייתה ראויה למאכל אדם משום שלא היו מספיק מקומות מתאימים לאחסון מזון. מסיבה זו נוצר מה שנקרה אז "שוק שחור" שפירושו מסחר במזון מחוץ למסגרת החוק במחירים מופקעים על מנת להשיג מזון טרי שלא מסכן את הבריאות.

בגדים חולקו מבלי להתחשב במידות של הצרכן. על מנת לפתור את הבעיה היו עושים מחוץ לחנות הבגדים מה שקראו "החלפות" בין האנשים לצורך התאמת הבגד לגוף. ארון הבגדים הכיל חולצות לבנות לשבת ומכנסי חקי לשאר ימות השבוע ומי שיכול היה להרשות לעצמו מכנסיים אופנתיים לשבת הלך לחייט או נכנס לחנות בגדים אופנתיים לאותה התקופה.

בהגיעי לגיל תשע אבי הרכיב עבורי את האופניים שהיו מפורקות במחסן של הדירה משום שבתקופה ההיא של שנות החמישים המוקדמות מי שהיו לו אופניים נחשב למלך השכונה כי כל אחד רצה לעשות עליהן סיבוב ולצורך זה כולם היו חברים שלי.

עם הגיע הקיץ אמי שכרה חדר בירושלים בשכונת בית הכרם על מנת לאפשר לנשום אוויר צח יותר משום שבשכונה היו מגורים ובתי מלאכה זה מעל זה והאוויר לא היה נקי דבר שגרם לא פעם לזיהומים בדרכי הנשימה אך עם הזמן התחסנו גם מפני זה. התקופה ההיא הייתה משופעת במשחקי חברה למיניהם שנערכו לרוב ברחוב כגון: קלאס, גולות, קפיצה על חבל, מחבואים, גלעיני משמש, קופסאות ריקות של סיגריות לצורך הוצאת הסמל המסחרי המודפס עליהם באמצעות פקק מתכת של בקבוק, חמור ארוך, מחניים, כדור בסיס, כדורגל, הרצת גלגל, רכיבה על קורקינט שהרכבנו בעצמינו לבד, רכיבה על אופניים בזיג זג בין אבנים או קווים ברווח קבוע על הכביש, תופסת.

 

בחופש הגדול נהגנו להגיע לחוף הים שנקרא אז "חוף הסלע" אשר בבת ים בשעות אחר הצהריים לאחר המתנה לאוטובוס שלא תמיד היה עוצר בתחנה משום שהיה מלא ולא היה מקום.

ההליכה לבית הספר ארכה כעשרים וחמש דקות בגלל מרחק הליכה של שניים וחצי קילומטר לכל כיוון ולא משנה מזג האוויר. בחורף היו לנו שכמיות מחוברות לברדסים(קפוצ'ון) שהיו עשיות מחומר בלתי חדיר למים וללא שרוולים רק פתחים להוצאת הידיים, ומצוידים במגפיים גבוהות עד לברך מה שנקרא אז "מגפי רפתנים" לא חששנו משלוליות מים עמוקות. מטריות לא היה מקובל לתת לילדים זה לא היה מעשי כי הם היו שוכחים אותן בכל מיני מקומות.

חוויה מיוחדת במינה הייתה עבורי בימים של חלוקת נפט וקרח הייתי עומד במרפסת ומשליך קליפות של תפוזים בערך שני מטר לפני הסוס כתוצאה מכך הסוס היה פוסע קדימה בזמן חלוקת הנפט או הקרח והיה גורם לעגלון להתעצבן ולקלל בקולי קולות.

יום כביסה היה היום הקשה ביותר עבור אמא. בהעדר מכונות כביסה הכביסה נעשתה ידנית לאחר הרתחה בדוד של מים רותחים, נשלפת מתוך הדוד מוכנסת לתוך גיגית גדולה (פיילה) ומכובסת ידנית פריט אחר פריט ולאחר מכן מוכנסת לתוך אמבט לצורך שטיפת הסבון ולאחר מכן נסחטת ידנית ולאחר מכן תולים אותה ליבוש (תהליך מתיש).

 

לימים קנה אבי מכונית, באותם זמנים מי שהייתה לו מכונית פרטית נחשב לאדם אמיד ומכובד וכל השכונה ירדה לרחוב להציץ לתוכה ולגעת בה. ואני הייתי גאה באבי והייתי מספר לכולם איך היה הטיול של שבת.

במוצאי שבת היינו החברים ואני הולכים לראות סרט בקולנוע השכונתי בתקווה שלפני הסרט יככבו על המסך פופאי פלוטו ואוליב אואיל. לא נהגנו לקנות כרטיס פשוט התגנבנו לתוך הקולנוע דרך החומה שהקיפה אותו מי שנתפס ללא כרטיס נזרק החוצה מהקולנוע וזכה לבעיטה הגונה בישבן.

 

בתקופה ההיא לא היה דוד חימום חשמלי (בויילר) חיממו מים בעזרת עצים שהוכנסו לתוך תא שריפה שבתחתית הדוד שהיה ממוקם בחדר האמבטיה וזה הספיק למקלחת טובה לשלושה אנשים בתנאי שלא בזבזו מים חמים. תוך כדי שריפת העצים הכנסנו לתא השריפה תפוחי אדמה שהושחלו בחוט ברזל ולאחר מכן קולפו ונאכלו לארוחת ערב בצורת פירה עם חמאה וחביתה וקצת סלט וגבינה צהובה ולקינוח תה חם. זה היה לרוב נהוג בימי שישי -ערב שבת.

כדי להתרחץ, חיממנו עם פרימוס (מבער שעבד על נפט) עוצמתי דוד כביסה מלא במים וכשהמים רתחו שפכנו לתוך אמבטיה שלושה או ארבעה סירים של מים רותחים ערבבנו במים קרים וכך התרחצנו ושטפנו את עצמנו עם מים חמים מתוך הדוד שבינתיים הספיקו להתקרר מעט. את העצים לצורך חימום המים ניתן היה להשיג בשתי דרכים: האחת לקנות אותם והשנייה ללקט שאריות עצים בנגריות שהיו בסביבה.

 

בבית הספר היסודי שמו דגש על משמעת כלומר לא פנינו למורה בשמו אלא בתואר "המורה" כשהמורה היה נכנס לכיתה כולם היו קמים ומתיישבים רק לאחר שהמורה הרשה. בנוסף הוקצו שלוש שעות בשבוע ללימודי נימוסים והליכות. בשיעורים האלו למדנו איך מכבדים אנשים מבוגרים, איך אוכלים ליד השולחן, איך יושבים על כיסא וכיצד פונים אל אדם מבוגר שלא מוכר לנו.

במקרה שתלמיד כלשהוא עשה מעשה לא מקובל המורה היה קורא לו להגיע ליד השולחן שלו מיד עם תחילת השיעור והיה מספר לכיתה את המעשה שעשה אותו תלמיד ולאחר מכן היה שואל את הכיתה מה לא היה בסדר בהתנהגותו ולאחר מכן כשהנושא היה מובן החל השיעור הרגיל.

עונשים מקובלים: לשנן בעל פה פרק בתנ"ך, לכתוב מאה פעמים "אני לא אדבר בשיעור", להישאר בחדר המורים בזמן ההפסקה עם הפנים לקיר, הרחקה מהכיתה בזמן השיעור, ולא לשוב לכיתה לפני שהוא מגיע עם אחד ההורים.

בכיתה ו' עברנו משכונת פלורנטין לחולון ושם נרשמתי לבית הספר "ביאליק" שם למדתי עד כיתה ח'.

 

תלושי מזון– מדיניות תלושי מזון (לעתים גם "בולי מזון" או "פנקס מזון") היא תוכנית ממשלתית המאפשרת למחזיקים בתלושים לרכוש תמורתם מזון, או מצרכים אחרים כפי שהוגדרו על ידי הממשלה. מדיניות זו ננקטת כאמצעי לתמיכה באוכלוסיות חלשות ונזקקות סעד, או בזמן של מחסור במוצרים, כמו למשל בתקופות צנע או מלחמה.(ויקיפדיה)

 

תשע"ו   2016