מאגר סיפורי מורשת

המספר, אביגדור שלמוביץ,  סבא של, דניאל רז משתף בסיפור חייו.

"פתח דבר:  דניאל רז, אחד משבעת נכדיי האהובים, פנה אלי לאחר תחילת שנת הלימודים וביקש ממני להשתתף בתכנית בשם "הקשר הרב דורי" המתקיימת במסגרת בית הספר, קריית יערים-רמת השרון, בו הוא לומד. כדרכי לפניות של נכדיי, אני נענה בחיוב ואחר כך מברר במה הסתבכתי. רצ"ב התוצאה.

אבי היקר, מר פייבל שלמוביץ ז"ל, היטיב והרבה לספר. לצערי, לא כל הפרטים נקלטו וגם סדר הדברים לא היה תמיד ברור. חיבור זה, בתקופה עד לעלייתנו לארץ, מבוסס בעיקרו על מה שנותר בזיכרוני. כל בני דור ההמשך, מוזמנים להשתמש בכל צורה הנראית להם בכל מה שמופיע כאן, לצורך חיבורים, כמו סיפורי המשפחה, סיפורי השורשים וכו'.

מעט רקע: תחילת מלחמת העולם השנייה. בתאריך 1 לספטמבר 1939, פלשה גרמניה לפולין. לאחר כחמישה שבועות, השלימה את הכיבוש. בהתאם למדיניות הנאצית ובעזרה פעילה של הפולנים, החלו הכובשים להציק ולפגוע ביהודים המקומיים. כל המדינות שגבלו בפולין, סגרו את הגבולות למעבר יהודים. מי שחצה ונתפס, הוחזר למקום שממנו הגיע. התקשורת הייתה דלה. עיקר המידע עבר מפה לאוזן. התהלכה שמועה, בגבור לחץ הכיבוש הגרמני, בעיקר בריכוזי היהודים בערי פולין, שאנשים שחוצים את הגבול מזרחה אל שטחה של ברית המועצות (רוסיה), אינם מוחזרים למקומות שבשליטת הגרמנים.

הוריי לעתיד, זוג צעיר, הגב' טולה לבית פלדמן ובן זוגה, מר פייבל שלמוביץ, ביקשו לבחון את השמועה. הוריהם בירכו על הרעיון, והציעו להעמיד חופה. עוד באותו הערב נערך הטקס בבית משפחת שלמוביץ והזוג נהיה בעל ואישה, כדת משה וישראל.

טולה ופייבל, הוריי לעתיד, זוג צעיר בפולין לפני המלחמה

עוזבים את הבית: למחרת, עם מעט חפצים, בעיקר לבוש, שמו פעמיהם מזרחה. נלוו אליהם אחותו הצעירה של פייבל, הגב' ז'נייה, ובעלה הנייק (חיים) לבית גוטקינד ומר אדק (אברהם) פלדמן, אחיה הבוגר של הגב' טולה. החבורה הגיעה לסביבת הגבול של אותם הימים (לאחר המלחמה כמובן שהקווים זזו ועוד איך). במקום, מהומה רבה ואנשים רבים מבקשים לעבור. אין דרך חוקית, אך ישנם מבריחים, מבני המקום שמצאו מקור הכנסה ע"י הברחת המבקשים, תמורת תשלום הגון.

משפחת שלמוביץ, פייבל-יושב באמצע, בעמידה, אמו, רבקה עם האחיין מאחוריו, הגיסות ואחיו. בישיבה, מימינו אחותו הבכירה פרנייה, מימינו אחותו הצעירה ז'נייה

למרבה הצער, נודע לפייבל שאחיו, אשר הקדימו במספר ימים, טבע באחד הלילות בנהר בוג, כאשר נורו יריות אל סירת המבריחים שהתהפכה על יושביה. המבריח שנבחר קיבץ מספר נוסף של מבקשי מעבר ובהם זוג עם תינוק שנישא על הכפיים ולו השמיע הגה, החבורה הייתה נתפסת. באישון לילה, לאחר הרפתקאות רבות תוך תנועה חרישית ועקיפת שומרי הגבול, הצליחו להגיע לעיר הנכספת, בריסק, שבשליטת הכוחות של רוסיה. אכן, השמועות התאמתו והם התקבלו וזכו להכרה כפליטים. במעמדם זה הופנו לאולפנה ללימוד השפה ובמקביל, ניתנה להם האפשרות ללמוד מקצוע. המקצוע שבחרו ללמוד היה הקרנת סרטי קולנוע (קינו-מכאניקה). הלימודים כללו מתמטיקה, פיזיקה, יסודות תורת החשמל וכו', יסודות התורה הקומוניסטית ובעיקר שיעורי חובה של החוקה הסובייטית. המורה שלימד חוקה סובייטית היה יהודי שזיהה כמובן מי הפליטים. באחד מסעיפי החוקה נקבע שהלאומים השוכנים בהיקף ברית המועצות לאורך הגבול החיצוני, רשאים לפרוש מהברית בכל רגע שיחפצו. משעבר ליד הזרים, מלמל באידיש,  "זולן זי נור פרובירן" (שרק ינסו). כללית, הלימודים הכשירו להפעלה עצמאית של של מכשירי הקרנה מיטלטלים באמצעות גנרטורי חשמל ניידים מסוגים שונים, התגברות על תקלות, בעיקר תיקון של קרעים של סרטי הצלולואיד. המקומיים הודרכו על ידי נציגי השלטון שהזרים הם פליטי מצוקה שהגיעו ממשטר מושחת ומדכא. הם סבלו רעב וחולי ללא שירותי רפואה ואם היו, היו עלובים. עוד נאמר, כי חלקם לוקה בדמיון פורה ולכן מפריחים סיפורים ובדיות על חופש ורמת חיים גבוהה על כן יש למעט בקשרים עמם ובעיקר לא להאמין לסיפוריהם. פייבל, שעסק בפולין בענייני קונפקציה ושאר בני החבורה, היו לבושים במיטב המחלצות שבהם יצאו מהבית. אחד המקומיים, שכנראה עסק בעבר בטקסטיל, ניגש לפייבל, מולל את כנף מעילו באצבעותיו (נוהג מקובל עד היום להערכת איכות אריג בין אנשי הטקסטיל) ומלמל לעצמו: 'כן כן, רואים שהגיעו ממקום של רעב ודיכוי'.

לאחר שסיימו את לימודיהם, נשלחו אל אחד המחוזות להתחיל בעבודה. בדרכם, עברו בארמניה (משום מה, השלטונות שהרשו לעצמם ללחוץ את האוכלוסיה, לא הפעילו כנראה את מלוא יכולותיהם כאן), בעיר ירוואן. במקום הייתה קהילה יהודית משגשגת. שווקים מלאי שפע כל טוב, מיני מזון ושתייה לרוב. המחסור, הדחק והקושי להשיג מזון ושתייה, שלא לדבר על מוצרי הלבשה ושאר מצרכים בסיסיים, שהיו מנת חלקם של רוב אזרחי ברית המועצות, לא ניכרו במקום. אנשי הקהילה הציעו וביקשו מהם להישאר במקום אך הם, כאנשים נורמטיביים והגונים, החליטו למלא אחר הוראות שליחותם והמשיכו לאן שנשלחו.

הקרנת סרטים בכפרי הסביבה – הנושא התנהל כך: טכנאי ההקרנה קיבל לידיו את הציוד, מכונת הקרנה ניידת, גנראטור נייד לאספקת חשמל, כלים וחומרים בסיסיים לתחזוקה וסרטים. לאחר סבב הקרנה בין הכפרים שנקבעו, היה על המקרין לחזור למרכז לצורך דיווח והחלפת הסרטים לסבב הבא (לרוב, סרטי תעמולה מטעם השלטון). כל כפר שהוקרן בו סרט, היה מחויב לשכן ולספק מזון למקרין ולמחרת לספק לו ולציוד העברה (במקרה הטוב, סוס ועגלה) לכפר הבא. סבבי ההקרנה נערכו לאורך כל השנה בכל תנאי ובכל מזג אוויר. למותר לציין שכל מה שנלמד בקורס היה נחוץ ויותר. בכפרים לא היה חשמל ולכן המקור היחיד היה הגנראטור הנייד. תקלות כמובן לא חסרו והתרחשו לעיתים קרובות, המפקח מטעם השלטון, הפוליטרוק או נציג המשטרה החשאית ה N.K.V.D, הטיחו באחראי על ההסרטה האשמות כמו זדון או חבלה מכוונת במשטר, שדינן מאסר הגלייה ולפעמים אף גרוע מזה. מקרה שקרה בלילה חורפי ואפל: באמצע ההקרנה כבה החשמל, תופעה די שגרתית, היות שהכבלים שנמתחו מהגנראטור שהוצב באסם מרוחק (בגלל הרעש) אל המקרן באולם התרבות התכסו תדיר בכפור. הבידוד לעולם לא היה שלם ובמהלך התפעול הכפור נמס ונוצרו קצרים. התיקון כלל גילוי מקום הקצר ושיפור הבידוד. לרוב, מקרין הואשם על ידי נציגי השלטון, קצה הזרוע הארוכה של המשטרה החשאית, ה N.K.V.D המקומי, בחבלה בזדון במאמץ הלאומי להנחלת המורשת וכו' וכו' וכו'. על כך נשפטים מיידית ומבלים בסיביר עשרות שנים. ואל תנסה לבלבל אותי עם עובדות. התקרית לרוב מורגעת כמיטב המסורת המקומית, בקבוק או שניים של וודקה, שיישבו כמעט כל סכסוך. לילה אחד לא נמצא מקום הקצר, אך לאחר תחקיר ממושך של הנער העוזר שהשגיח על הגנראטור, הוא סיפר שביקש להצית סיגריה (מחורקה, מעט קש מגוגל בפיסת עיתון). היות שלא היו לו גפרורים, הוא רצה להצית את הסיגריה באמצעות ניצוץ שניסה לגרום על ידי ניתוק המגע שבין הכבל למצת. מקרה אחר: בסרט שהוקרן לראשונה, הופיע לפתע המנהיג, סטאלין, במהופך (תיקון לקוי של קרע על ידי המקרין הקודם). נציג השלטון איים בתביעה ובהעמדה לדין, בגלל ביזוי המנהיג ושורה אין סופית של סעיפי אישום. יישוב התקרית – כנ"ל.

ההתחלה הקטנה: בסביבות תשעה באב של שנת 1911, בעיירה טומשוב מזובייצקי שבפולין, ילדה בשעה טובה הגב' שרה רבקה שלמוביץ (לשעבר רוזנבלום) תינוק, בן לדב (בר) שלמוביץ ואח ללאון, פרנייה ויעקב. באותם ימים, יהודי נמצא לרוב בבית הכנסת, בעוד מילדת מטפלת ביולדת. משהודיעו לו על הלידה, קיפל בסידור התפילה פינה ולאחר מספר ימים בוצע הרישום במשרדי הרשות. מועדי הלידה צוטטו לרוב, בהתאם לסמיכות למאורעות, או למועדים ידועים, בעיקר פרשת השבוע. לידה זו, נרשמה ביום 5.8.1911. התינוק נרשם בשם פייבל, Fajwel. כעבור כחמש שנים, נוספה למשפחה עוד תינוקת, ז'נייה.

בערך בזמן שארעה הלידה האחרונה, אבי המשפחה נמצא הרחק ממשפחתו, ושהה בטיפול במרכז הרפואי הידוע באותם ימים, וינה, בניסיון להירפא ממחלה קטלנית, הרעלת דם. בשנת 1929, פרסם ד"ר אלכסנדר פלמינג את גילוייו מהשנה הקודמת אודות סגולות הפניצילין, אך ההכרה בסגולות הטיפול בתרופה זו התפתחה במלחמת העולם השנייה. עבור מר דב (בר) ז"ל זה היה כבר מאוחר מדי, הטיפולים הידועים באותם הימים, החלפת הדם, לא הועילו והוא נפטר ונקבר בווינה. האלמנה, מטופלת בחמישה ילדים, נותרה בחוסר כל. מה שהיה הושקע בניסיונות להציל את חייו של אבי המשפחה. האלמנה עם ילדיה נאלצו להזדקק לסיוע, ממי? הלוואה שהתקבלה מגבאי בית הכנסת, נגבתה במשך שנים, שבדיעבד התברר בריבית נשך. הילדים גדלו אצל סבתם והאם האלמנה עבדה כמבשלת בבתי יהודים טובים שהסכימו להעסיקה.

פייבל הצעיר למד כמובן בחדר, אך בגיל צעיר יחסית נמסר כשוליה לידיו האמונות של מייסטר (אומן) טקסטיל, מקהילת הפולקס דויטשה (גרמנים שיושבו על שטחים שנכבשו מפולין במלחמת העולם הראשונה וסולקו לאחר מלחמת העולם השנייה). שם למד במשך מספר שנים את רזי המקצוע. הלימודים כללו, כמנהג אותם הימים, טיפול בילדי המשפחה, נשיאת מצרכים, עבודות ניקיון וגם, בין לבין, חייטות לסוגיה. משמעת וקפדנות היו חלק משגרת החיים.

בין לבין, המשפחה עברה ללודז'. בגיל צעיר למדי, פייבל היה הבעלים והמפעיל של בית מלאכה, בצמוד לדירת המגורים של המשפחה ברחוב בזזינסקה מס' .13 (מביקור במקום התברר שקטע הרחוב הכולל כתובת זו הוחלף לוויסקה פולסקגה, מספרי הבתים נותרו ללא שינוי) העסק כלל מספר מכונות תפירה ועובדים. זו הייתה עבודה קבלנית עבור פירמות שונות ובעיקר נתפרו בו מעילי נשים עבור המייסטר המורה. המצב הכלכלי התייצב, הפרנסה נמצאה בשפע, צעירים החלו להתקשר בזוגות, וגם להקים משפחות, נכד נולד לאח הבכור, כל זאת נראה שזורם לחיי שגרה. המקומיים לא נודעו בחיבה יתירה ליהודים, אלו נחשבו ללא שייכים. אמנם לא התקיימה אנטישמיות שלטונית, אך מבצעי המדיניות, פקידים, שוטרים וכו' ידעו לשדר למי שנחשב לא שייך את עמדותיהם הפרטיות.

להמשך הסיפור: תולדותיה של משפחת שלמוביץ 

למצגת תמונות של המשפחה: 

הזוית האישית

אביגדור שלמוביץ: דניאל רז, אחד משבעת נכדי האהובים, פנה אלי, לאחר תחילת שנת הלימודים וביקש ממני להשתתף בתוכנית בשם "מפגש בין דורי" המתקיימת במסגרת בית הספר, קריית יערים-רמת השרון, בו הוא לומד.  כדרכי, לפניות של נכדי, אני נענה בחיוב ואחר כך מברר במה הסתבכתי. רצ"ב התוצאה.