מאגר סיפורי מורשת

שמי יענקלה, נולדתי בשנת 1934 בגרמניה.

בסוף  1938 – התחלת 1939, הגרמנים הוציאו אותנו מהבית. את אבא שלי עצרו ואותנו העבירו לבית אחר. אבא שלי היה גיבור מלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני, נגד הצרפתים, ובתום המלחמה הוא קיבל את אות צלב הברזל. בזכות זה שחררו אותו מהר מאד.  אחרי ששחררו אותו, ברחנו משם לפולין, לקחנו רכבת לאיטליה עלינו שם על אנייה בשם טרנסילבניה, לארץ. האנייה עגנה במצרים ומשם הפלגנו לנמל תל אביב.

כשהגענו, העבירו אותנו מהאנייה לסירות שלקחו אותנו לחוף. אח של אבא שלי כבר היה בישראל, הוא גר בתל אביב. היינו אצלו לכמה ימים ואחרי זה עברנו למושב כפר חיים. ההורים שלי עבדו בבית יצחק שם היה לנו משק חקלאי ומאז רציתי להיות חקלאי ולהמשיך את המשק,  בכתה ח הלכתי ללמוד במקווה ישראל, שם היה גרעין שהתארגן להקים מושב חדש. הורידו אותנו בשדה בוקר לשמור על בן גוריון ועבדנו במשק קטן. אני הייתי חולב בבוקר, עובד עם בן גוריון ואחראי על הביטחון שלו 4 שעות וב-12 הייתי יכול לעשות מה שבא לי והיו לנו שני גמלים. הייתי לוקח גמל ומתחיל לטייל בהר הנגב. הר הנגב אז היה קטן, ממש כמה צריפים ועוד לא היה מצפה רמון.

אחרי שעזבנו לשדה בוקר, הנח"ל הציע לנו לקחת מושב עזוב בנגב שקראו לו תדהר. התאחדנו עם עוד שני גרעינים שהיו יותר צעירים מאתנו. במושב תדהר היו ערבים שמסתננים לשטח, אמרנו לסוכנות, אנחנו עוזבים את תדהר ורוצם ישוב ספר. הסוכנות הציעה לנו או את פתחת רפיח או את לכיש. אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים את פתחת רפיח.

יום אחד בא אלי מישהו, הציג עצמו  בתור לובה אליאב ואמר לי שבן גוריון שלח אותו אליי והוא יראה לי מקומות להתיישב בחבל לכיש. חבל לכיש היה אז חדש ולא היו שם הרבה ישובים. אני ולובה הגענו לשם, והיתה שם רק גבעה בלי כלום, אבל אני לא ותרתי. אמרתי ללובה – זה המקום!  כל האנשים התלהבו ומי שלא, עזב,

הקמנו את המושב ב-8/6/1955.

הזוית האישית

טל: לי ולסבא שלי היה כיף לעבוד ביחד והוא נהנה לספר לי אתה סיפור שלו.