מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה קוז'יקרו, נולדתי בטרנסלבניה שברומניה בשנת 1947 לזוג הורים ניצולי שואה.

ההורים שלי שניהם נולדו בטרנסילבניה, אמא שלי פנינה נולדה ב1925 בעיר ברשוב, למטיס יחזקאל וגיטל היא בת בכורה מתוך שני אחים ואחות צעירה (אשר בלה וגרטה). הסבים של אמא שלי היו מטיס שמואל וסימה.

אבא שלי גדליה אברהם ( אדולף) יליד 1909 נולד בכפר בטרנסילבניה, הוא היה בן זקונים מתוך עשרה ילדים, לגדליה שמשון וינטה.

להורים של אבא שלי היו הרבה שדות כרמים וחנות לממכר. אבא שלי היה נשוי לאשתו הלן, והיו להם שלושה ילדים: לייב וולף שמשון ושיינדל. כולם נלקחו בשואה, והושמדו באושוויץ, חוץ מאבא שלי שהיה במטהוזן. בסוף המלחמה הצבא האמריקאי שחרר אותו. אבא שלי שקל בסוף המלחמה שלושים ושישה קילו. הוא ציפה לאשתו וילדיו, אך איש לא חזר. הסתבר לאבי שהוא היהודי היחיד מהכפר שחזר מהמלחמה בחיים. אמא שלי הייתה באושוויץ, היא איבדה את הוריה, ואת הסבים והסבתות שלה.

עלינו לארץ במרץ 1951 באונייה ששטה שלוש יממות עד לחופי חיפה. אבא שלי ביקש להגיע לכפר ליד חיפה. העמיסו אותנו על משאית רעועה ונסענו שעות (אני הייתי בת שלוש וחצי) עד שהגענו חלסה ( קריית שמונה של היום). שכנו אותנו באוהל, עם משפחה שלא הייתה לנו שפה משותפת איתם. לימים קיבלנו פחון קטן למגורים, וגרנו שם שנה. אבא שלי עבד בבניין בכפר סולד, ומדי פעם הלך לדוג בשמורת החולה. מאוד שמחנו כשהוא היה מצליח לדוג דגים, כי אז הוא היה מחליף במזון אחר אחד ואת השני היינו אוכלים.

אחרי שנה כשלא הייתה פרנסה, אבא שלי החליט שיש פה כפר לא רחוק (בית הלל של היום)וכדאי שנעבור לגור שם. קיבלנו בית קטן בנוי, לא היה בו לא חשמל, לא מים ולא שירותים. אבא שלי החליט לגדל ירקות בשדה, כי קיבלנו שטח עם פרדס עם הבית. שאבנו מי שתייה מתעלה ובשנת 1957 קיבלנו בית של ארבעים ושתיים מטר מרובע. זו הפעם הראשונה בה קיבלתי חדר לבד. לעומת הבית המפואר, התקרה הייתה עשויה מבטון.

אבא שלי עשה מילואים בארץ בשיריון בגיל חמישים וחמש, ואני שירתי בצבא במלחמת  בששת הימים, והייתי בחיל המודיעין.

אבא שלי היה שר באידיש רומנית והונגרית אמא שלי לא שרה, וכששרה הייתה מזייפת עד כדי כך שלא היו מבינים אותה. אבא שלי מאוד אהב מוזיקה והיה לו קול מאוד יפה ושמיעה מוזיקלית.

הייתי בגן בבית הלל עם גננת בשם אהובה וקסלר. בעבר היה לנו פה בית ספר,שנקרא "ניצני הגליל" עם המנהל משה סגאל. בית הספר היה עד כיתה ז׳, ואחרי זה פירקו אותו כי לא היו מספיק תלמידים. בהמשך עברתי לבית ספר "מגינים" בקריית שמונה. כשעליתי לכתה ט' עברתי לבית ספר בכפר בלום. למדנו רק בעברית. בהמשך עברתי ללמוד בפנימייה.

בילדותי שחקנו במשחקים שאנחנו המצאנו, שיחקנו קלאס, שלושה מקלות ועוד משחקים שהיום כבר לא משחקים. הדבר היחיד שאני זוכרת מילדותי בחלסה (קריית שמונה)  הוא שפרח יום אחד פרח קטן בחצר.

כשהייתי בפנימייה חזרתי הביתה רק פעם בחודש, ורציתי לראות את החברים.  באחת הפעמים ראיתי את דוד (בעלי) והתחלנו לדבר, אחרי שנה נפרדנו. זה היה  לפני הצבא. אבל בצבא התחלנו לדבר עוד הפעם, ואחרי כמה זמן עברנו לגור ביחד, בבית הלל, והתחתנו בקריית שמונה. החתונה היתה באולמי פאר שכבר לא קיים היום. הזמנו את כל המושב לחתונה. זוגות צעירים  היו מקבלים כמתנות בחתונה, רק כלי מטבח.

דוד בעלי חקלאי ועובד היום בפז גז . גם אני עובדת בפז גז.

סיפורו של חפץ

כשאבא שלי שוחרר ממחנה מטהוזן, הוא קיבל מזלג מהאמריקיאים, בשביל לאכול את האוכל שבישלו האמריקאים. המזלג הזה היום בבעלותי. רציתי להעביר אותו ליד ושם, אבל כשאמרתי לנועם (אבא של סיון), הוא אמר שהוא רוצה אותו, ובבוא היום יהיה בבעלותו.

המזלג שאבי קיבל מהאמריקאים

הזווית האישית

סיון: התעניינתי מאוד בסיפור של סבתא שלי. לי ולסבתא היה  מאוד מעניין וחשוב ,לדבר על העבר שלה, ולשתף בחוויות הילדות.