מאגר סיפורי מורשת

אהבה – מילת מפתח לחיים

כמה קל לי לספר את סיפור משפחתי תחת כותרת מנחה שכזו.

נולדתי במושב ביצרון להוריי – שולמית ומרקו (מרדכי) ניסימוב.

כשהייתי ילדה, אבי נסע לשליחות בחו"ל והתבקש לעברת את שם משפחתו, כיאה לנציג המדינה העברית וכך שם משפחתנו שונה לבר-נס.

נולדתי בת ראשונה אחרי שני בנים – יזהר ורענן (רני). נקראתי בשם נעימה ע"ש סבי נעים. שמי היווה קונפליקט אמיתי במשפחה, בצד של אימי – האשכנזים, אסור להיקרא ע"ש אדם חי ואילו בצד של אבי – הבולגרים, זוהי זכות גדולה. היות שאימי בחרה את השמות של שני אחיי, היא נאלצה לוותר בבחירת שמי. נחמתה היתה שהיא אוהבת מוזיקה והפירוש של השם "נעימה" הוא גם מוסיקה וגם מצטלצל יפה ויהיה נאה לביתה הקטנה.

כשהייתי בת 5 נולדה המתנה של חיי, אחותי הקטנה  – אהובה, כשמה כן היא, אשר מאז ומתמיד היא גם חברתי הטובה. אהובה נקראת כך ע"ש הסבתא מצד אבא. לאבי היו עוד 3 אחים ואחות אחת. בכל אחת ממשפחות האחים היתה נכדה בשם אהובה, מנהג זה הוא תופעה מוכרת במשפחות הספרדיות.

משפחתנו הגרעינית וגם המורחבת, היא בעיני דוגמה מוחשית לאהבה.

ביתנו היה פתוח תמיד, אהבנו את המשפחה, את האורחים ובכלל אהבנו אדם.

לאורך כל השנים בחגים, בשבתות, בימי הולדת, בימי נישואים… תמיד נמצאו סיבות טובות למסיבות ואז המשפחה כולה, הדודים, בני הדודים וגם החברים נהגו להתארח אצלנו בבית הוריי שבמושב ביצרון. התחבורה לא היתה נגישה כמו שהיא היום וכל נסיעה היוותה "פרויקט" ולכן חלקם הגדול של האורחים נשאר גם ללון. ואז… שמיכות נפרסו על הרצפה, אימי והדודות בישלו בסירי ענק, מטעמים בסגנון משולב – אשכנזי ובולגרי כאחד, אוכל מסורתי שאנחנו אוהבים ומשתדלים להכין למשפחה גם היום.   השמחה היתה גדולה, הדודים ישבו עד שעות הבוקר עם סיפורים ובדיחות וצחוק שמילא את הבית, גם אנחנו הילדים לא טמנו את ידינו בצלחת וחגגנו בחבורות חבורות. אבי היה אומר תמיד ש"כשהלב חם – הקירות מתרחבים" ובאמת הבית הקטן היה מלא מפה לפה ולכולם היה מקום.

ברבים מהבילויים הללו, גם אנחנו הילדים היינו נאלצים לצאת למשק ואף מחוצה לו לסייע במרדף אחר פרות שברחו לחופשי מהרפת. גם העגלים שהגיעו מהגולן אהבו את החופש והמרחבים וכך המרוץ המשפחתי ו"עבודת הצוות" ללכידת העגלים והפרות, היו חוויה בפני עצמה שזכורה לאורחים עד היום, אני מאוד אהבתי את ה"אקשן" המשפחתי.

חיינו במושב היו מלאי פעילות, לכולנו היתה עבודה רבה במשק ובשדות, אמי שעבדה קשה מאוד גם בבית וגם במשק, היתה יושבת בלילות כדי לתפור לנו את הבגדים והתחפושות, כיום כשאנחנו מביטים בתמונות אנו מתפלאים לראות כמה שהיינו לבושים תמיד במיטב המחלצות עם סרטים בשיער, ממש כמו בובות. למרות העבודה הקשה במשק, בביתנו שררה תמיד אווירה חגיגית, אוהבת ומלאת הומור. בכל שנה לקראת פורים היו מורידים מהבוידעם שקים-שקים שהיו מלאים בתחפושות, אביזרים וכל מיני "שמעטס", אבי ואחיי היו עורכים הצגות ו"תצוגות אופנה" בפנינו הבנות שהיינו ממש מתגלגלות מצחוק.

בשכונת העקרונים בביצרון שבה גרנו, התגוררו גם שני דודיי אחיה של אימי – אריה ואבשלום וכן בן הדוד של אבי – חיים גרשון, כולם הגיעו למושב ביצרון כחלק מקבוצה של משפחה וחברים מהמושבה עקרון (אשר לימים שונה שמה למזכרת בתיה), קומץ זה של אנשים הניב שבט גדול המונה כיום כ-16 בתי אב בביצרון בלבד ועוד כאלה רבים המתגוררים במקומות אחרים.

חיינו ברחוב העקרונים התנהלו כמשפחה אחת גדולה. ההורים שלנו עזרו זה לזה, טיילו יחד ובילו ביחד. בערבי שישי המבוגרים נהגו להתכנס – בכל פעם בבית אחר ובילו את זמנם בשירה וריקודים, במשחקי קלפים והנאה ממטעמי המארחות.

ההורים שלנו  עבדו קשה מאוד, אני משערת שכמרבית התושבים החקלאים מקימי המושב. הם שתלו שדות, נטעו מטעים, הקימו לול תרנגולות ורפת פרות "חולבות" ובשלב מאוחר יותר גם רפת לעגלים. אבא שלי "מרקו" היה עובד ציבור – כל השנים שימש כחבר הנהלה במושב וכנציג ביצרון במועצה ובמשך שנים רבות היה סגן ראש המועצה במועצה האזורית באר טוביה. ביתנו היה מוקד עליה לרגל גם לחברים רבים שרק עברו לשתות קפה וגם לאנשים שהיו זקוקים לעזרתו של אבי, אשר מעולם לא השיב את פניהם ריקם. אנחנו הילדים ידענו את חשיבות עבודתו של אבא, הערכנו את הנתינה והעזרה האין סופית שלו לאנשים. אבא אהב אדם וכך חונכנו, הוא היווה לנו דוגמא ומופת. היו לו כל כך הרבה חברים, ממש בכל הארץ. עד היום למרות שנפטר לפני כל כך הרבה שנים, אני פוגשת אנשים שמספרים לי על העזרה והתמיכה שקיבלו מאבא שלי: "אילולא אבא שלך לא היתה לי העבודה הזאת..", "אלמלא אבא שלך לא הייתי קונה את המשק.." , "אבא שלך השלים ביני לבין אבא שלי…", עוד ועוד מקרים שבהם אנשים סיפרו לי על המעשים הטובים של אבא שלי, שכל כך אהבתי והערכתי.

גם אנחנו הילדים בילינו שעות רבות ביחד, עבדנו במשקים ועברנו במשחקינו מבית לבית, גדלנו לחברות ולציונות ואנו מקפידים להמשיך ולקיים אותה גם היום. אנחנו הילדים לא ידענו מחסור, כל מזוננו היה מהמשק, אמא כבשה חמוצים מירקות המשק, הכינה גבינות מחלב הפרות, ומעוף אחד הייתה מכינה גם קציצות, גם שניצלים, גם צלי וגם מרק.

אימי ואנחנו הילדים (ובעיקר אחיי הגדולים – יזהר ורני) היינו אחראים לטיפול במשק, העבודה היתה קשה מאוד – בתחילה חלבו את הפרות בידיים, גם בימי החורף הקרים וגם בימי החמסין, שנים מאוחר יותר הכניסו את מכונות החליבה אשר הקלו את החיים. בלולים גידלנו תרנגולות מטילות, באיסוף הביצים בחיסון התרנגולות עזרנו הבנות, כמובן בהתחשב ביכולותינו. אני מאוד אהבתי את המשק, את בעלי החיים, אהבתי לקום בשעות הלילה, לרוץ אחרי הפרות ובכלל את האווירה במושב.

חלק נוסף וחשוב בילדותי היה הבילוי בביתם של סבא וסבתא שלי מצד אמא, כל כך אהבתי לנסוע אליהם.

סבתא שורה וסבא אברמיכ'ל רוז'נסקי גרו בעקרון (שנקראת כיום מזכרת בתיה). היו להם תשעה ילדים, 28 נכדים והמון נינים,  סבא אברמיכ'ל אף זכה לבני נינים.

הילדים במשפחת רוז'נסקי היו מאוד מוסיקליים, כולם שרו וניגנו בכלי נגינה שונים כך שהאירועים בביתם היו מלאי חיים. אחת ממסיבות הפתעה שערכו הילדים והנכדים של משפחת רוז'נסקי אף סוקרה בכתבה לעיתון לאישה ומסיבה נוספת שנערכה לכבוד יום הולדתו ה – 100 של סבי, סוקרה בעיתון מעריב.

כילדה, ביליתי בעקרון בכל הזדמנות שהייתה לי, אהבתי את הבית ואת החצר שסבא טיפח. בחצר הוא גידל ירקות שונים כמו חצילים, עגבניות, פלפלים ושעועית ופירות כמו פירות הדר, שזיפים, מנגו, שסק ואנונה. תרנגולות התרוצצו בחצר והטילו ביצים. ליונים היה שובך עם סולם שמאפשר לעלות אליו. עולם ומלואו מצאתי בבית האהוב הזה,  בתוספת אהבתם האין סופית של סבתא וסבא.

סבתא שורה הייתה חברת נפש שלי, שיתפתי אותה בכל סודותיי וביליתי בחברתה בכל הזדמנות שהייתה לי.

כשנישאתי לחיים בעלי האהוב, סבתי ליוותה אותי כחברתי הטובה והצעירה לנצח. בתקופה זו סבתא וסבא עברו להתגורר מול ביתנו בצריף שאבי הקים להם ואשר משמש עד היום למגורי רכזת הנוער של ביצרון. ביליתי בחברתה  של סבתא בכל הזדמנות שהייתה לי, עבורי מפגשים אלה היו הנאה צרופה. עד היום אני זוכרת את הטעמים והריחות של המאכלים שהכינה לנו.

סבתא שורה נפטרה בשיבה טובה בגיל 87 בשנת 1969, ביתי שירה – אמא של נופר ואופיר, נולדה ממש אחרי פטירתה ונקראת על שמה. שמה של סבתא שורה לפני נישואיה היה שרה רוזנברג, גם שמה של שירה אמור היה להיות שרה רוזנברג – זה שם משפחתנו מצד בעלי לפני ששונה לרגב.

בשורה הראשונה (יושבים) מימין אימי – שולמית בר-נס, רחל שרי – אחותה הגדולה של אימי ובעצם גידלה את אימי, בנה הבכור נולד כשאימי היתה בת שנה. מרדכי רוזנסקי – האח הבכור, היה מנהל בנק לאומי בראשון לציון. למעלה מימין – אחיה הנוספים של אימי יקותיאל, אבשלום עם אשתו שיפרה רוז'נסקי, ציפורה וארי ליבוביץ ובני הדודים יובל רוז'נסקי ואשתו שושנה, משה רוז'נסקי ואשתו דבורה (יושבת משמאל).

בכל שנות חיי למשפחה הייתה משמעות גדולה עבורי. לשמחתי הרבה אני ושלושת אחי בנינו את ביתנו במושב וכך גם חלק מילדינו.

המפגשים המשפחתיים ממשיכים כמסורת, לא מובן מאליו שאנחנו ארבעת האחים, ילדינו ונכדינו כולם שמחים למפגשים הללו, תודה לאל שבתינו קטנים מלהכיל את משפחתינו המורחבת ויש לכך פתרונות. בקיץ, מתכנסים על הדשא באחד הבתים. בחג השבועות מסורת של שנים רבות, מארחת אחותי אהובה אליצור ובנותיה איתה. מטעמים מסורתיים וחדשים, שולחנות מקושטים וערוכים לכל המשפחה, משחקים ומשחקי יצירה שמעסיקים את הילדים.

בסוכות, אצל האח רני שבונה סוכה שגדלה מדי שנה כדי להכיל את המשפחה והחברים שמצטרפים, בראש השנה ובפסח, שוכרים אוהל גדול. באירועים אנחנו מתאספים כווווולם מצעיר ועד זקן, ההתרגשות כל כך גדולה לכולנו.

כיום, אני בת 69, מתגוררת במושב ביצרון עם בעלי חיים שאני כל כך אוהבת, יש לנו 3 ילדים ו -7 נכדים.

במסיבת בת המצווה של נופר זכינו לראות את חבריה של נופר, עליזים אוהבים ומפרגנים, בני נוער טובים ואיכותיים אשר ממלאים את ליבי גאווה גדולה.

כשהתבוננתי בילדים החוגגים הבנתי שגם הורינו וגם אנו, עשינו עבודה טובה וגידלנו דור המשך לתפארת מדינת ישראל.

הזוית האישית

סבתא נעימה – אני מודה לאלוהים שיש לי את הזכות לספר מקצת את סיפור חיי.

אני מודה גם לנכדתי האהובה נופר – שותפתי לעבודה זו אשר חגגה השבוע את בת המצווה שלה.