מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים דדוש נולדתי ב1955 בישראל. נקראתי מרים על שם סבתי, אימו של אבי ז"ל.

זה הסיפור של המשפחה שלי, זה סיפור ילדותי. הסיפור הוא על משפחה בת שמונה נפשות   – אמא אבא ושישה ילדים שגרו בצניעות "בבית ערבי" בחדר אחד גדול עם מטבח, מקלחת ושירותים מחוץ לבית.

נולדתי וגדלתי בעיר יהוד בבית ערבי ,בחדר אחד גדול עם מקלחת ומטבח ,כאשר השירותים היו מחוץ לבית, ורק לאחר מספר שנים נבנו שירותים בתוך המקלחת.  אני זוכרת שכל שני אחים חלקו מיטה אחת, וישנו בצורה שנקראת ראש וזנב.  בבוקר המיטות שלנו היו מתקפלות  לתוך ארון  מיוחד כדי שיהיה לנו מקום בחדר (כי היה לנו רק חדר אחד). בבית הזה נולדו חמשת אחי וכאשר עליתי לכיתה ו' עברנו לדירת שיכון בת שלושה חדרים, ושם נולדו לי שני אחים נוספים. מאז ועד היום אנחנו האחים קשורים מאוד האחד לשני, תודות להורי שבצפיפות שבה גדלנו, לימדו אותנו לחלוק ולדאוג האחד לשנייה, ובעצם זה היה הקו המנחה והמחנך שלהם.

אחיה של סבתא מרים

משחקי הילדות שלנו היו תמיד בשכונה. לאחר הכנת שיעורים, ארוחת צהריים ומנוחה, התאספנו כל ילדי השכונה ושיחקנו במגוון משחקים כמו  מקלות, כיבוש יבשה, מחבואים, תופסת, קלאס, חמש אבנים, גוגואים, גומי, חבל ועוד ועוד. שיחקנו עד שקול האימהות נשמע מכל חלון והודיע שהגיע זמן מקלחת וארוחת ערב. את המים במקלחת חיממנו  על גבי הפרימוס.

לצערי, רוב משחקי השכונה לא מוכרים לנכדי, נעלמו המשחקים ונעלמה השכונה והיום, רבי קומות עומדים במקום בו הייתה השכונה שלי .

עד כיתה ו' גידלתי חתול רחוב ג'ינג'י אך נאלצתי להיפרד ממנו כאשר עברנו דירה. הייתי ילדה שמחה שגדלה במשפחה גדולה, חמה ואוהבת. אמי הייתה בשלנית שדאגה שנאכל אוכל בריא וטעים ושתמיד נסיים הכל מהצלחת. בילדותי, כל האוכל שלנו בושל על פתיליות. הייתה לנו פתיליה ליום חול ופתיליה ליום שבת. אני בעיקר אהבתי מרק עוף וקוסקוס.

פתילייה לבישול

בילדותי (ועד היום) אהבתי לקרוא ספרים עד השעות המאוחרות של הלילה. אני זוכרת שכאשר הגיע זמן כיבוי אורות נהגתי לקרוא מתחת לשמיכה עם פנס עד שאימי הייתה מרגישה וגוערת בי שהגיע זמן לישון.

דבר נוסף שמאוד אהבתי היה לשמוע את  סיפורי הילדות של הורי. מכיוון שלא הייתה טלוויזיה בילדותי, הורי נהגו לספר לנו על ילדותם בלוב וטוניס. הסיפורים היו מרתקים, חלקם היו סיפורים אורבניים, שעברו מפה לאוזן אבל השאירו אותנו במתח רב. חלק מהסיפורים של אימי היו על הפרעות בלוב בימי ילדותה, וחבל מאוד שסיפורי פרעות אלה לא מופיעים בספרי הלימוד, כחלק מההיסטוריה של יהדות לוב. הסיפור תמיד הסתיים במילים "עכשיו לישון, נמשיך מחר"

הייתי תלמידה טובה ושקדנית , ובעיקר אהבתי ללמוד תנ"ך, היסטוריה ועברית. אני זוכרת  שתמיד חיכיתי בקוצר רוח, שאבי יחזור מאסיפת הורים כי תמיד היה לי חשוב מה המורים חושבים.  כאשר הגעתי לכיתה ה',נבחרתי ללוות תלמיד עולה חדש שהגיע אלינו מתורכיה, לעזור לו בלימודים ולהשתלב בחברת התלמידים.

דבר נוסף שזכור לי היה מבחני "הסקר" בסיום כיתה ח'. מבחן שמסכם את כל שנות הלימודים בבית הספר היסודי. לאחר שהתקבלו תוצאות המבחן הזמינו את הורי, לספר להם שעברתי את המבחן בהצטיינות רבה.

כיום אני עדיין גרה ביהוד בבניין רב קומות בדיוק מול שכונת ילדותי. לצערי חלק ממשחקי ילדותי לא מוכרים לנכדי. נעלמו משחקים וגם השכונה נעלמה.  והיום, רבי קומות עומדים במקום בו הייתה השכונה שלי ורק זיכרונות טובים נותרו.

את סיפור ילדותי על קצה המזלג אני מקדישה לזכר הוריי גיטה ושלמה אוזן ז"ל  שלמדוני צניעות, דרך ארץ, אהבת הזולת וחשיבות הקשר המשפחתי.

סבתא מרים משחקת קלאס

הזווית האישית

סבתא מרים: בהתחלה חשבתי שאין לי מה לספר, אך ככל שהתקדמו המפגשים, זיכרונות ילדותי עלו וצפו. לעבוד עם אביגיל נכדתי הייתה חוויה יוצאת דופן ומרגשת.

אביגיל: למדתי מסיפורה של סבתא שלי איך התנהלו החיים שלה בלי כל הטלפונים והטלוויזיה ובלי הטכנולוגיה. לדעתי, אז היה יותר כיף מהחיים של היום כי זה היה יותר "אמיתי". היה לי כיף לכתוב עם סבתא את הסיפור.