מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה קינברג. השם לאה משמר את זכרה של אם אבי, שנספתה בשואה. השם קינברג הוא השם של בעלי נפתלי, שנפטר בגיל מוקדם, הרבה לפני שנולד עמרי. שם משפחתי הקודם הוא באוך, שפירושו "בטן". איש מן המשפחה איננו יודע את מקור השם.

נולדתי בחיפה, עשרה ימים לפני קום המדינה, בתאריך 4.5.1948.

נולדתי למשפחה שבה אח גדול, בן 16 ואחות בת 6, ואני נשארתי הילדה הקטנה של המשפחה. תמיד הייתי גאה בכך שיש לי אח גדול, גדול כל כך שניתן היה לחשוב שהוא אבי. אחי היה מביא אותי על כתפיו לגן, ולאחר מכן היה מנסה להביא אותי לבית הספר, אבל לא פעם הייתי מאחרת בגללו. לכן, למרות המרחק הגדול, הייתי הולכת ברגל לבית הספר, מרחק של כמחצית השעה. הזיכרון מאחותי קשור בנגינה בפסנתר. יכולתי לשבת שעות ולהאזין לה. בסתר לבי, גם אני רציתי לדעת לנגן כמוה, אבל מעולם לא הצלחתי. בילדותי לא הרבתי לשחק ברחוב. אבל אחד המקרים הזכורים לי קשורים במשחק מחבואים. התחבאתי בתוך עץ ברוש, ואי אפשר היה למצוא אותי. ברוב המקרים הייתי משחקת לבד, בכדור, או בסיבובי הולה הופ. צריך לזכור שבימים ההם לא היתה טלוויזיה, לא היה מחשב ולא היו משחקי מחשב. וכך, את זמנם הפנוי הילדים היו מקדישים למפגשים ומשחקים עם ילדים אחרים. לי, כאמור, לא היו חברים שכאלה.

כיבוש השממה

גם בגן הילדים וגם בבית הספר היסודי, אחד הנושאים שהרבו לדבר עליהם היה כיבוש השממה. שטחים רבים מסביבנו היו חשופים, ובקיץ היו בהם קוצים ונחשים. בכל שנות ילדותי אני זוכרת את המורים מסבירים שעל ידי שתילת עצים בשטחים החשופים בארצנו הקטנטונת, תיפתר הבעיה, וזהו תפקידה החשוב של הקרן הקיימת. קופסת קרן הקיימת זכתה לכן למעמד מיוחד, ובכל יום שישי הייתי מקפידה להביא גרוש אחד, או חצי גרוש, כדי לשלשל בקופסא, ובכך לגאול השממה.

בילדותי עם קופסת קק"ל

בכל חג ט"ו בשבט היינו יוצאים לנטיעות, ובתור ילדה קטנה, לא הרבה יותר גבוהה מהשתילים הצעירים, אני זוכרת שהייתי עומדת ומתבוננת  בגאווה על שורת העצים שזה עתה נשתלו. באחת השנים הגענו לשתול עצים במקום שבו כבר היו עצים גבוהים. את שתילי העצים הרכים שתלנו במקביל לעצים הבוגרים. כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי איפה היינו, אחי הגדול התרגש מאד, וסיפר שהוא עם כיתתו היו אלה ששתלו את העצים הבוגרים, 16 שנה קודם לכן.

לימודים

מאז שאני זוכרת את עצמי, הקדשתי את מרבית זמני ללימודים. על פי שיטת הלימודים שהיתה נהוגה בבית ספרנו, בית הספר הריאלי בחיפה, שפעל באותם ימים כבית ספר פרטי, נחלקנו למגמות כבר בכיתה י'. מאד רציתי ללמוד כימיה, ולכן הצטרפתי למגמה הריאלית. אבל משום מה, שבוע הלימודים הראשון הוקדש דווקא לבוטניקה, והרגשתי שאני סובלת מכל רגע. ביקשתי מאמי שתכתוב עבורי מכתב ובו בקשה למעבר למגמה אחרת. לי אישית, בתור תלמידה, אסור היה לגשת למורה ולבקש בקשה שכזו. כך, לאחר שבוע מתחילת הלימודים, מצאתי את עצמי ב"מגמה המזרחית",  שהתמקדה בלימוד ערבית. נכון שהגעתי למגמה לא כבחירה ראשונה, אבל בסופו של דבר, הלימודים בה קבעו את כיוון חיי. ראשית, במגמה, בגיל 15, הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי ואב לילדיי. כיף גדול היה להיפגש עם החבר שלי בכל יום, לשבת לידו, ולבלות איתו כל היום. לכל מורה קל היה להבחין שלפניו יושב זוג מאוהב, ועד מהרה נקראנו "הזוג של בית הספר".

עם בעלי בצעירותנו

בית הספר הקנה לי ידיעה מעמיקה בשפה הערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון, ומכאן המשכתי ללימודים גבוהים, תחילה בחיפה, אחר כך בירושלים ולסיום בארה"ב, שם קיבלתי את הדוקטורט והתחלתי את חיי באקדמיה.

צבא

לאחר סיום בית הספר, רציתי להמשיך מייד בלימודים באוניברסיטה. ביקשתי ללכת לעתודה אקדמית, וקיבלתי אישור על כך. מכיון שהתחתנו כבר בגיל 20, לפני סיום הלימודים, קיבלתי פטור משירות צבאי. אבל בעלי הטרי, שגם הוא היה עתודאי, השלים את שירותו הצבאי לאחר הלימודים. הוא שירת ביחידת 8200, באותם ימים חל איסור מוחלט לדווח על כך. לפני מלחמת יום כיפור, הוא, כקצין, העביר דיווח מפורט על כך שעומדת לפרוץ מלחמה. כידוע, הגורמים הנוגעים בדבר לא לקחו דיווחים אלה ברצינות המספקת, וכך מלחמת יום כיפור פרצה כהפתעה מוחלטת, והמדווחים נשארו מתוסכלים.

עבודה

עוד לפני סיום הלימודים, במהלך התואר השני, התחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה. עם סיום הדוקטורט חזרתי ללמד באוניברסיטת חיפה, ואחרי כעשר שנים עברתי ללמד באוניברסיטת תל אביב כפרופסור לאסלאם, קרוב ל-30 שנה. אחרי הפרישה, המשכתי ללמד בהתנדבות.

סדר יום

עם פרישתי, סדר היום שלי השתנה מאד. במקום לצאת בכל יום לאוניברסיטה, את הבקרים אני מעבירה בבישול ובישיבה בחדר העבודה שלי, האהוב עלי.

חדר עבודתי

בימים אחרים, כשמזג האוויר מאפשר, טיולים ברגל בארץ כולה הן האפשרות המועדפת. בנוסף, אני חסידה גדולה של תיאטרון ונראה לי שלא אגזים אם אומר שאת מרבית ההצגות המוצעות אני רואה. גם מסעדות הן מוסד אהוב, ושילוב של הצגה ומסעדה, או חגיגות שונות עם המשפחה במסעדות, הן אירוע שכיח.

סוף סיפור

סיפור חיי הוא סיפור פשוט של ילדה שגדלה בתנאים של שנות החמישים, ילדות מאושרת, ולאחריה חיים בוגרים, רציניים, מלאי הישגים אינטלקטואלים. אין ספק שלו הייתי יכולה להציג כמה סיפורים מסמרי שיער, עמרי היה מתעניין יותר בסיפור. אבל חשוב היה לי שעמרי יכיר בכך שגם בימים בהם לא היו מחשבים, טלפונים וגירויים חסרי גבולות, סתם ימים פשוטים, ניתן היה להיות מאושרים, ואולי אף יותר.

הזוית האישית

סבתא לאה: נהניתי מאוד מהתכנית ושמחתי להיפגש עם עמרי בכל יום שישי.

עמרי: למדתי יותר על סבא שלי שלא זכיתי להכיר אותו, למדתי על המשפחה של סבתא ועל אחיה הגדול.