מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי זהבה שריקי, נולדתי בבית חולים הדסה בהר הצופים בתאריך 1.8.1945. הוריי עלו מעיראק בשנות השלושים כשהשאירו הכל מאחוריהם. הם עלו בדרך-לא-דרך, בלילות על חמורים, במשאיות עם הרבה פחד, והגיעו לארץ. הם עלו יחד עם שני ילדים בני שלוש וחמש, והגיעו הישר לירושלים.

בארץ נולדו להם עוד שבעה ילדים, אני הייתי השביעית מבין האחים ואחריי נולדו תאומים. אני הייתי בת שלוש והתאומים הקטנים רק בני שלושה חודשים, כשאימא שלי נהרגה בפעולת איבה, בדקירות, כשהלכה לקטוף זיתים בבית איכסה ליד ירושלים, שם נתקלה בשני מחבלים ביום י"ז בתשרי תש"ט, 20.01.1948.

הייתי בת שלוש, לכן כמעט אין לי זיכרון מאימא. את יודעת, אומרים שהמוח שלנו זוכר דברים מגיל שלוש ומעלה. גדלנו בבית בעזרת סבתא מצד אבא ודודות מצד אבא. הזיכרון שלי הוא שתמיד היו דודות וסבתא סביבנו, ועל אחותי הגדולה שעלתה לארץ עם ההורים נפל עול גידול הילדים. הילדות שלנו לא הייתה מאוד פשוטה: אחת הדודות תפרה לבנות שמלות כי לא הייתה לנו אפשרות לקנות, והבנים היו יוצאים בארבע לפנות בוקר לחלוקת עיתונים והיו חוזרים ואז הולכים לבית הספר. אני לא יודעת איך עם כל זה הם גמרו תיכון עם בגרויות והכל, זה מדהים, והיה קשה. אני זוכרת שבערב היינו אוכלים פרוסת לחם עם שתייה וזה היה בסדר, זה מה שהיינו רגילים, זה לא כמו היום.

עד גיל 5 גדלנו כל המשפחה יחד בחדר אחד בשכונת "זיכרון יוסף" בירושלים, ואז עברנו לדירה מרווחת עם שלושה  חדרים גדולים, קרוב לשכונת מוסררה. לא נתפס הקושי לגדול בלי אימא, כשאין לך עם מי להתייעץ ומי לשאול, בסוף אבא לא יכול לתת את התמיכה שאימא יכולה.

זיכרון ילדות

אם יש דבר טוב שאני זוכרת מילדותי זה שלאבא הייתה משפחה גדולה, ובדרך כלל בחגים כולם היו באים אלינו, ישנים אצלנו, וחוגגים איתנו את החגים, כל דודותי, דודי, בני דודי, ואפילו סבתא מצד אבא. זה זיכרון ממש נחמד שנמצא אצלי מהילדות. עוד משהו נחמד שאני זוכרת הוא שבילדות היינו חוזרים מבית הספר ומשחקים ברחוב עד שאבא היה מגיע לקרוא לנו כי זה היה אסור, אבל זה היה הדבר הכי כיף שהיה.

כשגדלנו נותרנו רק עם אבא, ואז התחלנו להתפזר, הגדולים הלכו לצבא, הקטנים לבית הספר, היינו עצמאיים מגיל קטן. אני למדתי שנתיים תיכון ואז הפסקתי כי היה קושי לשלם לבית הספר, ובגיל 17 הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות מעשיות, משהו שהיום כבר לא קיים, ובסיום, כבר לפני גיל 20 התחלתי לעבוד במעונות של ויצו.

לא התגייסתי לצבא כי באנו מבית דתי מאוד, אבל אחותי שושנה ברחה מהבית והתגייסה לצבא. בזמן הפנוי היינו עורכים מסיבות ריקודים בבתים של חבר'ה. שם הכרתי את בעלי לעתיד. יצאנו שלוש שנים והתחתנתי בגיל 20. שנינו עבדנו והקמנו בית. נולדו לנו שלוש בנות. אז, היינו הולכים לבית של אבא, הוא היה מבשל בליל שבת והיינו הולכים לאכול אצלו ארוחת שבת כל המשפחה, זה הרגיש כמו תיקון לילדות שלי.

החיים שלנו היום

לימים כולם גדלו, רכשו מקצוע שזה משהו שלא היה קל להשיג, היה צריך רצון גדול, וחיו בצל הטרגדיה. זה עושה לך אישיות אחרת. כולם הקימו משפחות ובנו לעצמם חיים טובים. אני הקמתי לעצמי משפחה טובה ואוהבת, עם בעל מקסים ושלוש ילדות נפלאות, ויש לי עשרה נכדים מתוקים. אלו דברים טובים יותר מכל מה שיכולתי לדמיין.

למרות הקושי והחוסר באימא גדלתי והתפתחתי, ותמיד עם שאיפות להצליח ולהגיע רחוק. לא משנה מה החיים מביאים לך, אתה צריך להמשיך קדימה.

יש לי חלום

אני לא זוכרת שהיו לי חלומות ושאיפות, היו ימים קשים, היינו מתרכזים בלחיות את היום, לא מתוך מקום הישרדותי כי היה לנו אוכל, והייתה כובסת שבאה לכבס לנו את הבגדים פעם בשבוע, אבל החיים הרגילו אותנו לזה. בהמשך החיים הייתה לי שאיפה אחת, ללמוד מקצוע ולצאת מהבית, כבר כשהיינו ילדים קטנים היינו מנקים ועוזרים בעבודות הבית אז לצאת לעבוד בעבודה טובה הייתה השאיפה האמיתית. אני מרגישה שלא הגשמתי את חלומותיי, כי לא השלמתי את לימודיי בתיכון, והמקצוע הזה לא מקצוע שיכולתי לעבוד בו. הייתיי רוצה יותר מזה, ללמוד יותר.

הזוית האישית

סבתא זהבה: סיפרתי כאן בפעם הראשונה בחיי את מהלך החיים שלי מתחילתם ועד היום, אני שמחה מאוד שיצא לי לעשות זאת. משהו שאני רוצה להגיד לך הוא, שאני מאושרת שגדלת בבית עם אימא נפלאה, שזה לא מובן מאליו, ומאחלת לך שתגדלי את ילדייך כפי שאת גדלת ולא כפי שאני גדלתי.

מאיה הנכדה המתעדת: החוויה הייתה בשביל שתינו משמעותית מאוד, עברנו על כל התמונות שסבתא צברה במהלך החיים, שמעתי ממנה המון סיפורים, גם מרגשים, גם עצובים, למדתי להכיר את העבר שלה בצורה עמוקה יותר ושמעתי ממנה המון דברים שמעולם לא שמעתי עליהם, ואני שמחה שיצא לי לעשות את התכנית הזו ולהכיר לעומק יותר את סיפור החיים של סבתא.