מאגר סיפורי מורשת

סבתא פרידה, סבתא שלי, אמא של אמא, סיפרה לי בפעם הראשונה על חייה. סבתא סיפרה על זיכרונות רחוקים מהילדות, הבגרות והצבא. סבתא נולדה ב 6 לאפריל 1953 , התאריך העברי הוא היום השביעי של פסח. זה מצחיק לשמוע את סבתא מספרת על הולדתה, היא גאה מאד בסיפור הזה. סבתא מספרת כי בזמן שכל המשפחה ישבה לאכול את ארוחת החג,חג הפסח, לפתע אמה החלה לחוש בצירים. ככה פתאום באמצע הארוחה. סבתא שלי היא הבת הבכורה ולכן היתה מהומה ושמחה רבה עד מאד. הוריה נסעו לבית החולים בטבריה, וככה ביום השביעי של פסח סבתא יצאה לאוויר העולם, בת בכורה להוריה. סבתא נולדה בבית החולים הסקוטי בטבריה ,שהוקם במאה ה19  ושימש כבית החולים הראשון עד שנת 1959 ,היום הפך למלון הסקוטי ,בבעלות הכנסיה הסקוטית. במשך כל החיים דיברו על סבתא שלי כמשהו מיוחד, בזכות זה שנולדה בחג. סבתא שלי מיוחדת גם משום שקיבלה את השם של סבתה, היא נקראת פרידה. סבתא של סבתא שלי היתה בת יחידה ומאד מפונקת. והיה זה כבוד גדול לשאת את שמה. כרטיס התינוק של סבתא שלי- איתו ביקרו בטיפת חלב ועקבו אחר ההתפתחות שלה, נשמר עד היום. סבתא גדלה ומאד אהבה לבקר אצל סבתה ולעזור לה בניקיון הבית. סבתא של סבתא מאד אהבה שהיא באה אליה וניקתה כי נחשבה לנכדה שמנקה הכי טוב מכולם. סבתא שלי אהבה לקבל את המחמאות האלה, ומה שמצחיק זה שעד היום סבתא שלי מאד אוהבת לנקות, מאד אוהבת שהכל נקי ושאנחנו שומרים על הניקיון. סבתא סיפרה שהם גרו קרוב לסבים שלה, כך שכל בקר סבא שלה, היה מגיע לומר בוקר טוב, ושאחת לשבוע סבתי ומשפחתה היו מגיעים לבקר בביתם. היא אהבה אותם מאד.

לאחר כשנתיים נולד האח השני של סבתא ולאחריו עוד שני בנים וארבע בנות. אמא של סבתא היתה עקרת בית ,שכל עולמה ועיסוקה היה הבית וששת ילדיה שגידלה אותם בחום ובאהבה. באותה התקופה היה נהוג שאב המשפחה דואג לפרנסה, ואם המשפחה דואגת לגידול הילדים. ובאמת אמא של סבתא תמיד דאגה, שיהיה בבית אוכל טעים, גם כשהיה מעט כסף. הבגדים תמיד היו נקיים, הבית היה מצוחצח. הילדים עזרו במטלות הבית, ולכל אחד היתה מטלה משלו. היה חשוב להורי סבתי שהילדים ילמדו ובבית היתה אווירת לימודים.

אבא של סבתא היה מכונאי וכל יומו היה בעבודה מחוץ לבית ודאג לפרנסה. הוא הפך להיות אחד ממכונאי הרכב החשובים בטבריה, וכך יכול היה לתת חיים טובים ונוחים למשפחה במים של חג ושבת, כשדבר לא היה חסר. סבתא גדלה בשיכון הוותיקים – שכונה קטנה בטבריה, בדירת קרקע משפחתית, בת שני חדרים קטנים, מסדרון ,חדר אחד גדול , מטבחון ושירותים. בבית זה גרו שני הורים וששה אחים, שמונה נפשות.  למראת הצפיפות כולם הצליחו להסתדר. היו תקופות בהם האחים ישנו שניים- שניים על מיטת ברזל. כל לילה סידרו את החדר מחדש לטובת השינה המשותפת. כל יום היתה האם מכינה ארוחה חמה, סיר אוכל אחד שהספיק לכולם. בתקופה שהפרנסה היתה מעטה , התבשילים הכילו מעט מאד בשר, ולפעמים בלי בשר כלל. התבשילים האלה מתובלים וריחניים, ומה שהיה מיוחד בהם הוא, שאכלו אותם עם הרבה לחם. כך כולם אכלו לשובע. אחד התבשילים האלה היה מאכל שנקרא "מדרוטה"- תבשיל של חציל, שהופך לריבתי ואכלו אותו עם הרבה לחם. סבתא מספרת על מאכלים נוספים, שהיום היא מכינה לנו בימי שישי, כמו "סופריטו"- תבשיל של תפוח אדמה מטוגן עם עוף או בשר. היום סבתא מכינה את המאכל עם הרבה עוף, אבל פעם היו שמים ממש מעט. התבשיל מלא בשמן מתפוח האדמה המטוגן, ולכן  ממש טעים לאכול אותו עם לחם טרי. אבא של סבתא היה מביא לחם טרי טרי, כל יום כמה כיכרות, והם היו אוכלים אותם בתאבון רב.

מסביב לבית הקטן היתה גינה שהאב נהג לטפח. בגינה היו עצים ושיחים שונים- עצי גויאבה, תאנים, פרי הדר , שזיפים קטנטנים ומתוקים ואפילו תות שדה. סבתא אומרת שזה היה כיף של ממש לחכות לפרי הבשל מכל עץ וליהנות ממנו. בעיר טבריה היה ממש ממש חם, ולביתם הקטן היה גג, אליו כולם היו עולים להרגיש קצת את הרוח, ולנסות להתקרר. אבא של סבתא היה עולה לגג באופן קבוע , עד סוף ימיו. אי אפשר לשכוח את הכנרת הנמצאת בעיר טבריה, הכנרת היתה חלק מהחיים של סבתא בילדותה, בימי הקיץ החמים היתה יורדת כל המשפחה לכנרת להתקרר במימיה ולהשתעשע. אמא של סבתא היתה מביאה איתה את סיר האוכל, כך שכל האחים היו מתקררים, משתעשעים ,אוכלים בכנרת, ולבסוף חוזרים הביתה שמחים ומאושרים.

בין הבתים היו שבילים, מקום בו כל החברים נהגו להיפגש ולשחק יחד. פעם השכנים היו החברים הכי טובים ולא היה חשוב אם זה מאותה שכבה, או אותה הכיתה. בשבילים האלה, עם החברים הכי טובים, נהגו לעשות הצגות, להכין כל מיני דברים לחגים: קישוטים לסוכה ,לשחק בחבל קפיצה ,בקלאס ,בגומי ובגולות. בשעות הערב נאספנו על הדשא , המשיכו להשתולל ולשחק בסבתא סורגת, חמש אבנים ועוד .עם רדת החשכה נשכבו וחיפשו בין הכוכבים את העגלה הגדולה והקטנה. סבתא למדה בבית הספר היסודי -אליאנס . בבית הספר נהגו לעשות כל בקר מסדרי בקר- כל התלמידים היו נעמדים לפי כיתות ושרים. השפה השנייה שנלמדה שם הייתה צרפתית. למדו גם שיעורים מקצועיים כמו –  שיעור מלאכת תפירה, עקרת בית ותורניות מטבח. בצהריים היה בבית הספר חדר אוכל, אליו התכנסו כל הילדים, וסבתא זוכרת שנהגו לאכול בו בין היתר קציצות דגים ברוטב עגבניות.

חגים בבית הספר היה אירוע של ממש, שבועות מראש היו הכנות. למשל בחג השבועות -בית הספר לבש לבן. החצר כולה התמלאה בקישוטים לקראת החג. כולם לבשו לבן בטקס, נהגו להביא סלים עם ביכורים, וזרים שעיטרו את הראש. לסבתא היה זיכרון מעולה והצליחה לזכור קטעי שירה שלמים, וסיפורים אין סופיים, ולכן גם תמיד היתה נבחרת בטקסי החגים לדקלם שירים. כשסבתא חזרה מבית הספר, היא עזרה במטלות הבית ועסקה בתחביבים. היו לה כמה אוספים. אוסף  של מפיות גדולות וקטנות עם שלל צבעים, בכל חג, אירוח, אירוע, שהגיע לאוסף ענק וצבעוני מעין כמותו. אוסף נוסף היה  אלבום פרחים מיובשים. סבתא קטפה פרחים מטיולים ובחזרה מבית הספר, היתה שבה הביתה, לוקחת דף ומקפלת ושמה את הפרח בין שני חלקי הדף, מידי פעם היתה בודקת את הפרח, מסדרת לו את הגבעולים, ומניחה לו עד שהפרח היה יבש לגמרי. הפרח היה נשמר, קצת מאבד את צבעו אולם שמור לחלוטין, וכך יכלה לשים את כל הפרחים באלבום, מתחת לנייר השקוף של האלבום, ולהתבונן בכל הפרחים שאספה. בנוסף, היו לה אוספים של פונפונים וחוטי סריגה.

הבית של סבתא היה בית מסורתי , דתי, ששמר על המצוות והמסורת היהודית.  היו מקדשים את יום השבת, נערכים ומבשלים מיני מאכלים לכבוד השבת, מנקים את הבית, לובשים לבן. אמא של סבתא היתה מדליקה נרות וכולם היו מוכנים לקבל את השבת, וחיכו שאבא של סבתא יחזור מבית הכנסת. כששב כולם היו מתיישבים לשולחן. אבא של סבתא היה מקרב אליו את החלות המכוסות, ממלא את כוס היין היפה של השבת, מחזיק בספר התורה ומקריא את ברכת שישי. בסיומה היה שותה מן היין ומעביר את הכוס בין כולם שיטעמו מהיין המבורך. לאחר מכן היה לוקח את החלה ובוצע ממנה חתיכות, מברך, ממליח אותן ומחלק לכולנו. אמא של סבתא נהגה להכין מיני מטעמים לשבת כמו תבשיל של דגים ברוטב לימון ,תבשיל דגים ברוטב עגבניות ותבשיל דגים דג בטחינה, הדגים נחשבו למאכל חגיגי ולכן נהגו לאכול אותם בשישי ובחג. בנוסף היו מגישים מרק עוף  או מרק בשר ריחני, עשיר ומהביל. בתום הארוחה אבא של סבתא השמיע זמירות שבת בקולי קולות, וכל הבית היה מצטרף ושר יחד עמו.

בשנת 1972 סבתא התגייסה לצבא ושירתה בקונטרה שברמת הגולן. קונטרה היא עיר ברמת הגולן, ליד הכביש של גשר בנות -יעקב, מדרום לדמשק שבסוריה. העיר נכבשה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ונשלטה על ידינו עד מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. זה היה בסיס קטן שכולם הכירו את כולם, מעין משפחה אחת. בחורף הקר , הכל התכסה לבן, היו מתלבשים במעילים הצבאיים ונהנים מהיופי הלבן.  בחלוף שנה  פרצה מלחמת יום כיפור. המלחמה הפתיעה את כולם , והבסיס הצבאי של סבתא רעד ממטחי הירי כבדים שהגיעו מהצד הסורי. כמעט מדי יום נאספו אל הבונקר ,שהיה במרכז הבסיס. בגלל הסכנה היתה הנחיה לאפשר לבנות לעזוב את הבסיס ולהתפנות לאזור קריית שמונה, אבל הרגישו שנלחמים כולם למען המדינה, ולכן היא בחרה להישאר ולהיות עם כולם. בשנת 1974 קונטרה הוחזרה לצד הסורי . כשמטיילים באזור רואים מבנים נטושים של הסורים, כמו המפקדה הסורית, מבנה ענק נטוש ששימש את הצבא הסורי. בסמוך לקונטרה הוקם הקיבוץ הראשון- מרום גולן. יש אפשרות היום לתצפת עליה, וממש לראות עיר רפאים הרוסה. ועדיין בשביל סבתא המקום הזה מזכיר תקופה מיוחדת במינה.

כד החלב של סבתא פרידה

סבתא פרידה קיבלה מסבתה את כד החלב. סבתא של סבתא הייתה מגיעה לבתה, דודה מרים, שגרה בנהלל. באותם זמנים הייתה בנהלל מחלבה, שעמדה במרכז הכפר ,החברים במושב היו מביאים את החלב יום יום לאחר חליבות הבוקר והערב ,ומשם היו יוצאות מידי יום משאיות החלב . סבתא של סבתא זכתה ליחס מיוחד, כל פעם שהיתה באה לבקר, בתה היתה לוקחת את כד הנירוסטה למחלבה, וממלאה אותו בחלב טרי לפני שהפרידו בין החלב השמן והרזה. לחלב היו שתי שכבות, השכבה העליונה הייתה סמיכה מאוד . סבתא של סבתא מאד אהבה את השכבה הזו , שהיתה כמו מעין שמנת. היא היתה מורחת באהבה על הלחם ומוסיפה אליו את הריבה. מאז עברו שנים רבות והכד עבר לאמא של סבתא. כך היה מונח לו בביתה. יום אחד סבתא ביקשה את הכד לעצמה מאמה. בהתחלה הכד שימש את סבתא לאותה המטרה ששימש את סבתה, גם סבתא שלי נהגה ללכת למחלבה ולהביא את החלב הטרי. מצחיק שגם סבתא אהבה לאכול את השמנת הזו ולהכין כל מיני גבינות מהחלב הטרי. הכד הזה שעבר בין כל כך הרבה דורות נמצא עד היום אצל סבתא, מונח לו על מדף בסלון ותמיד מזכיר לסבתא את סבתא שלה, ואת טעם החלב השומני של פעם.

סבא של סבתא היה סנדלר במקצועו, בן יחיד להוריו, התחתן והביא ילדים לעולם. סבא של סבתא אהב מאד את ילדיו. החיים שלו לא היו פשוטים בכלל, עבר תקופות רבות של מלחמות ,עוד מימי הטורקים. הוא התגייס לצבא בעיר העתיקה בטבריה לצד השכנים הערבים, הוא עבר את ההתקוממות, תקופה בה השכנים הערבים והחברים הפכו לאויבים. בהמשך השתתף במלחמת העצמאות. וכך לאחר תקופות קשות, הקים משפחה וזכה לראות נכדים ונינים. כשאשתו של סבא של סבתא נפטרה, הוא נותר לבד.

יום אחד סבתא שאלה את אביה לשלומו והיא זוכרת שהוא ענה לה שהבדידות מאד קשה לו. המשפט הזה של סבא שלה מזכיר לה פסוק מהתנ"ך:" אל תשליכני לעת זקנה". וזה המסר של סבתא אלי ולכל הנכדים – שלא נשכח אותה לעת זקנה. "כי לא טוב היות האדם לבדו."

הזווית האישית

 יפתח: החוויה האישית שלי מהסיפור- היא שהיה לי מעניין וכיף, וגיליתי דברים חדשים.

סבתא אומרת שזה החזיר אותה למקומות של פעם ועורר בה געגועים. סבתא מספרת שלשתף אותי, דור רביעי למשפחה יצר חיבור, ורצון שיהיה לי חלק בסיפור חייה של סבתא, כך שיהיה מי שימשיך ויספר, ואולי ייקח מזה עצות טובות לחיים של היום. הכי חשוב לסבתא שהסיפור ישמור ויחזק את הקשר בין יפתח לסבא וסבתא, בדיוק כמו שהסיפור גרם ליפתח לתת המון חום ואהבה.