מאגר סיפורי מורשת

שמי ראובן בילסקי

נתחיל בברונו, סבי מצד אבי – נגיע לאבי מרטין – נמשיך איתי ונסיים עם נכדי איתמר.

הסיפור מפיו של ברונו, סבי מצד אבי, נכתב בגוף ראשון

"נולדתי בOstrowo שהייתה  בחלק המזרחי של גרמניה שנקראה פרוסיה, (כיום שטח מפולין). בגיל 25 לאחר שעברתי לעיר Breslau, כיום זוהי עיר מהמובילות בפולין שנקראת היום Wroclaw – וורוצלאב.

ברונו בתקופות שונות בחייו

באוקטובר 1920 כאשר הייתי בן 27 התחתנתי עם איופמי רוזנטל, בת לאחת מהמשפחות המובילות בברסלאו (Breslau). כעבור שנה נולד בני מרטין. חיינו בברסלאו והיינו קרובים למשפחתו של אחי שהתחתן עם האחות של אשתי – שני אחים שהתחתנו עם שתי אחיות. לאחי הייתה בת שגדלה כאחות למרטין.

עסקתי במסחר ונסעתי עם הרכב לערים שונות בגרמניה. בשנת 1934 קיבלתי הוראה מהשלטון הנאצי להפסיק את עבודתי.

לקראת סוף העשור של שנות השלושים פנינו לשלטונות ולארגונים יהודיים, כדי לקבל אשרת יציאה מגרמניה לארץ אחרת. בדצמבר 1939 קיבלנו הודעה שיש אישור יציאה לגנואה בינואר 1940 שם נעלה על אונייה לדרום אמריקה. (גם אחי גאורג קיבל הודעה דומה ונסענו ביחד). הגענו לבוליביה עם אשרות הכניסה שהיו לנו ומשם שלחו אותנו לכפר בשם טרטה, כפר לא מפותח שבמרכזו הייתה באר לשאיבת מים לכביסה ולרחצה. כשהגענו לא היו שירותים אז בנינו שירותים בשולי הכפר כאשר תושבי הכפר מביטים בנו בחוסר הבנה.

לאחר זמן קצר החלטנו לעבור לעיר קרובה בשם קוצ'במבה. כיום העיר השנייה בגודלה בבוליביה ושם פתחנו חנות בגדים. בהמשך, התחתן בני ובשנת 1953 עלה לישראל עם נכדי ראובן שנולד בקוצ'במבה. כעבור שנתיים החלטנו אשתי ואני להצטרף אליהם לישראל.

בישראל לא הצלחנו להסתדר בעיקר בשל קושי לקלוט את השפה העברית ועברנו לגור בעיר פרנקפורט שבגרמניה שם הקמתי (עם שותף) עסק מצליח של יבוא יינות מצרפת לגרמניה.

בני ביקר אותי מדי שנה ופעם בשנתיים עם כל משפחתו.

בנובמבר 1973 נפטרה אשתי ממחלת הסרטן וארבעה חודשים אחרי זה נפטרתי אני.

שנינו קבורים בבית הקברות היהודי של פרנקפורט, גרמניה".

הסיפור מפיו של מרטין, אבי – נכתב בגוף ראשון

כפי שסיפר אבי, ברונו, בקטע הקודם, נולדתי ביולי 1921 בעיר ברסלאו שהייתה אז חלק מגרמניה שנקרא פרוסיה. (כיום נקראת העיר וורוצלב והיא חלק מפולין). את שנות הילדות והנעורים ביליתי בעיר הזאת כבן יחיד בלי אחים.

אבא שלי התחתן עם אימא שלי ואח שלו התחתן עם אחות של אימא שלי (שידוך כפול), לכן גדלתי עם גרדה בת הדודה שלי שהייתה גם היא בת יחידה, וגדלנו כמו אחים. היינו אחת המשפחות היחידות עם מכונית בעיר. המרצדס שהייתה משותפת לשתי המשפחות.

 קולאז' תמונות של מרטין

בגיל 17, לאחר התיכון התנדבתי להיות מדריך בחווה חקלאית ליד העיר קלן שהכשירה חבר'ה צעירים לקראת עליה לארץ ישראל בזמן שהנאצים היו כבר בשלטון.

לקראת סוף שנות ה-30 התחלתי לבדוק אפשרות עלייה לארץ ישראל והתברר לי שיהיה קשה לקבל אשרות כניסה לארץ ישראל לכל המשפחה כולל משפחת בת דודתי גרדה, על-כן התחלתי לחפש ארצות אחרות להגר אליהן מגרמניה. הקושי העיקרי שלי היה לשכנע את הורי ודודי לעזוב את גרמניה. לבסוף השגנו אשרות כניסה לבוליביה. היינו צריכים לארגן את הנסיעה מגרמניה לבוליביה.

הארגון היהודי של יהודי הולנד הצליח לארגן לנו מקומות באונייה שעמדה להפליג בינואר 1940 מגנואה שבאיטליה לדרום אמריקה. ואז הגענו לבוליביה.

בבוליביה למדתי מהר ספרדית ובגיל 20 הקמתי עיתון לקהילה היהודית בספרדית בשם "אורורה". בנוסף הייתי מדריך ראשי ואחראי על תנועת הנוער הציונית בעיר קוצ'במבה שם חינכנו את הנוער היהודי שכדאי לעלות לארץ ישראל.

נסעתי לעתים דחופות יחסית ללה פאס בירת בוליביה שהייתה העיר הגדולה ביותר עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר. שם פגשתי את אליזבת שלמדה בבית ספר אמריקאי לסיעוד להיות אחות. התאהבנו ולפני שהתחתנו הבטחתי לאמה שנשמור על אורח חיים מסורתי (בית כשר), מכיוון שאליזבת הגיעה מבית דתי (הייתה נינה של הר"שר). בשנת 1951 נולד בננו הבכור ראובן צבי שנקרא על שם סבא שלו מצד אמו שנפטר זמן קצר קודם לכן.

העלייה לישראל

כעבור שנתיים החלטנו לעזוב את בוליביה ולמרות שחיכה לנו בית אצל משפחת בת דודתי גרדה בסן פרנסיסקו החלטנו לעלות לישראל. הגענו לישראל והצטרפנו לחברים בבאר שבע שעזרו לאשתי להתקבל כאחות בכירה בבית החולים הדסה בבאר שבע. בית החולים העמיד לרשותנו בית להתגורר בו בעיר העתיקה של באר שבע. אני פתחתי מעין כלבו לעיתונים, ספרים וממתקים שלצערי שלא צלח.

בפברואר 1956 נולד בני השני דן שלמה. מספר חודשים לאחר מכן גויסתי למילואים במלחמת סיני – מבצע קדש. בסיום המלחמה התקבלתי לעבודה שרציתי כעורך העיתון בגרמנית "ידיעות חדשות" בתל אביב לכן סגרתי בשמחה את החנות. אשתי עזבה את בית החולים ועברנו למרכז. קנינו דירה בשכונת רמת חן שברמת גן. בהמשך עברנו לבית באותה שכונה, שם גרתי עד סוף חיי בשנת 1975.

כשהגענו לרמת חן תרמנו בעזרת חמותי ספר תורה שהבאנו מגרמניה לבית הכנסת המקומי. בשנת 1960 הקמתי ארגון להידוק הקשרים עם גרמניה DIE BEGEGNUNG' שעזרה לכינון היחסים עם גרמניה וטיפול בנושא התשלומים/פיצויים. במסגרת ניהול הפרויקט נפגשתי עם נשיא גרמניה-גוסטב היינמן.

נסעתי לעיתים דחופות לגרמניה לבקר את הורי בפרנקפורט והשתתפתי בעימותים בנושא זכות קיומה של מדינת ישראל  בטלוויזיה הגרמנית מול עיתונאים ופוליטיקאים ערבים.

ב-1971 קניתי רכב ראשון-סוברו ותוך שבועיים הצליח בני המוכשר לעשות תאונה מצערת.

חיי הסתיימו במאי 1975 בגיל 54 מהתקף לב.

(לא בגלל בני…)

הסיפור שלי, אני ראובן סבא של איתמר

נולדתי בשנת 1951 בקוצ'במבה שבבוליביה, נקראתי בשם ראובן צבי על שם סבי מצד אמי שנפטר מספר שנים קודם לכן.

בגיל שנתיים החליטו הורי לעלות לארץ ישראל שהייתה אז מדינה צעירה רק בת חמש. לאחר הכנות נסענו לצ'ילה (לבוליביה אין גישה לים) ושם עלינו על אונייה שהפליגה לאיטליה ומשם לישראל. בדרך עצרנו בטנג'יר שבמרוקו שבאפריקה.

כשהגענו נסענו לבאר שבע, שם אמי התמנתה לאחות בכירה בבית החולים של באר שבע. כאמור, בגלל המעמד בית החולים נתן למשפחה בית בעיר העתיקה של באר שבע.

בשנת 1956 נולד אחי דן שלימים הפך להיות עורך חדשות בכיר ב"קול ישראל ". מספר חודשים לאחר מכן פרצה המלחמה השנייה של מדינת ישראל –מבצע קדש שאליו גויס אבי.

כשנה לאחר מכן אחרי שסבא וסבתא שלי עברו לגרמניה עזבנו את באר שבע ועברנו לרמת חן, שם למדתי בבית הספר היסודי "רמת חן" ובתיכון "בליך". לאחר התיכון החלטתי להתגייס לצה"ל (ולא לעתודה אקדמאית בניגוד לחברי). התגייסתי לחיל התותחנים ועשיתי טירונות בבסיס הדרכה ליד שכם. עברתי קורסים מתקדמים של הכוונת תותחים וירי. צורפתי לגדוד התותחנים שהיה "בתעלת סואץ" בזמן מלחמת ההתשה.

באחד הימים שנסעתי על קומנדקר הייתה הפגזה ליד הרכב שלנו, הנהג נבהל והקומנדקר התהפך ונפצענו. לאחר מכן צורפתי למחלקת מחקר של חיל התותחנים. שוחררתי באוקטובר 1972 כדי ללמוד באוניברסיטה עם חוב לצבא של כארבעה חודשים אותם הייתי אמור להחזיר בחופשות.

זמן קצר לאחר השחרור שלי פרצה מלחמת יום כיפור. במוצאי יום כיפור היום הראשון למלחמת יום הכיפורים, הצטרפתי ליחידת התותחנים שירדה לסיני. נלחמנו 19 ימים והיה קשה והיו הרבה הרוגים. התקדמנו לתוך מצרים לכיוון קהיר התנאים בשטח היו לא טובים.

למרות הקושי נלחמנו עד סוף המלחמה ונשארנו באותו אזור ובאותם תנאים חודשים רבים. השלמתי שירות בצבא של 185 ימי מילואים. לאחר השחרור הצטרפתי לאוניברסיטה וקיבלתי שנת לימודים חינם בגלל השירות. בנוסף, השירות הארוך פטר אותי מהחזר החוב שלי לצבא. למדתי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב והמשכתי שם לתואר שני במנהל עסקים אותו קיבלתי בשנת 1978.

בשנת 1975 הכרתי את חנה מגרם ולאחר כשנה וחצי החלטנו להתחתן, כשנה לאחר מות אבי מרטין. החתונה הייתה בחצר הבית שבו גדלתי – בית אמי שברמת חן.

 ביום נישואינו

קנינו דירה בגבעתיים שם גרנו כארבע שנים. מיד לאחר סיום הלימודים נסענו לטיול ארוך של שישה חודשים לארצות הברית, מרכז ודרום אמריקה. כשנה לאחר שחזרנו מהטיול הארוך בחו"ל בשנת 1979 נולד בנינו הבכור אסף. בשנת 1981 כשאסף היה בן שנתיים נולד אורי בנינו השני.

שימשתי כמנהל כספים בחברות מובילות בישראל כגון: מכון התקנים הישראלי, רב-בריח, דן אנד ברדסטריט, יו בנק ועוד. הרבינו לעבור מקומות מגורים מגבעתיים לנס ציונה משם למגדיאל ואחר כך להוד השרון. לאחר מכן הצטרפנו לקבוצה שהקימה ישוב חדש בגליל בשם מעלה צביה. גרנו בקרוואן קטן (ארבע נפשות) כשהטבע מסביבנו ולפעמים גם בתוך הקרוואן. פעם אחת עקרב נכנס ועקץ את בני אסף בבטנו. בזכות שכן מנוסה אסף ניצל ונשארה צלקת קטנה, מזכרת קטנה מהטבע בקרוואן…

אסף סיים שירות צבאי ושירות קבע כקצין בחיל המודיעין 8200, למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים בשנת 2007. כעבור שלוש שנים נסע אסף עם אשתו מיכל ללונדון ללמוד תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת "LBS".

בשנת 2013 נולד בלונדון נכדי הראשון והיקר איתמר. בגיל שנה ושמונה חודשים עלה איתמר עם משפחתו לישראל והשתקעו ברעננה.

  נכדי היקר איתמר

הזוית האישית

איתמר: היה לי מאד כייף לשמוע ולהכיר את השורשים המשפחתיים שלי ובעיקר לבלות עם סבא ראובן לבד.