מאגר סיפורי מורשת

אנחנו – אורי, זיו, רועי ושגב – השתתפנו השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית עם כיתת הותיקים המתקיימת בבית הספר, קבוצה זו מתקיימת במסגרת מגמת שיעורי ספרדית. במסגרת התכנית תיעדנו את הגב' מרים בוים רוסק.

רקע משפחתי

מרים היא ילידת העיר פלאוך בגרמניה. כבר בשנת 1932, הבין אביה של מרים, חיים רוסק, שהנאצים הולכים לשלוט בגרמניה, ולכן החליט להגר עם משפחתו. הוא עסק למחייתו בכיבוי אש בעיר.

חיים השאיר את אשתו חיה וחמשת ילדיו אצל משפחתה של חיה (אמה של מרים) בגרמניה ונסע לפריז. הוא שהה כשנתיים בפריז והגיע למסקנה שגם פריז אינה בטוחה ליהודים בתקופה זו והיגר לפלסתינה, לעיר תל אביב. חיים הודיע לאשתו שתגיע עם חמשת בנותיהם לתל אביב.

לאחר כשנתיים בתל אביב האם חיה רוסק, שלא הייתה רגילה לתנאים הקשים בפלסתינה, נפטרה מדלקת ריאות בחודש התשיעי להריונה. אמה של חיה החליטה שחיים גרם למות בתה, ולכן דרשה ממנו שישלח את שתי בנותיו הגדולות בחזרה לגרמניה. האב התחיל בתהליך אך השלטונות הנאצים החליטו שהם לא מוכנים לקבל יהודים בחזרה לגרמניה, וכך ניצלו חייהן של שתי הבנות. כל המשפחה שנשארה בגרמניה נרצחה בליל הבדולח בשנת 1938.

ילדותה של מרים רוסק

מרים חיה ברווחה ובאושר בגרמניה עד גיל שנתיים, ובמהלך השנתיים הללו, כשהאב נסע לפריז היא גרה אצל סבתה שהייתה אמידה, ולמעשה גידלה אותה אומנת גרמניה. בגיל שנתיים עלתה עם אמה ואחיותיה לארץ, וחברו לחיים אביה. הם גרו בדלות ובצפיפות בתל אביב עד מות האם חיה בשנת 1934. לאחר מות האם בגיל ארבע הועברה לבית יתומים דתי בתל אביב.

כשהייתה מרים בת עשר, אביה חיים התחתן בשנית, מרים ואחיותיה עברו לגור איתם ברחוב רש"י בתל אביב. היא למדה בבית ספר כרמל ברחוב המלך ג'ורג'. בתל אביב באותה תקופה החיים היו תחת שלטון בריטי, אבל החיים התנהלו באופן רגיל כמו היום: שיחקו בגלגיליות ואופניים, קיימו עדלאידע בחג הפורים, ממש כמו היום. התחביב האהוב על מרים היה ריקוד בלט.

מרים נזכרה באירוע אחד שהיה קשור לתקופה: "הייתי כבת 12, שיחקתי ברחוב וראיתי נער ונערה מדביקים פלקטים על הקירות. לפתע הופיעו מספר בריונים, הרביצו לנער, קרעו את הפלקטים, תפשו את הנערה וגזרו את צמותיה. רצתי הביתה בבהלה וסיפרתי לאבי על האירוע המקומם." אבא ענה לי: "הנערה בוודאי טרוריסטית או שטרניסטית (מארגון לח"י שמנהיגה היה אברהם שטרן)". הוא לא התרגש, אך אני מאוד התרגשתי והתרגזתי על הבריונים מההגנה".

תקופת הבגרות של מרים רוסק

בגיל ארבע עשרה עברה לקיבוץ רמת דוד, שם חיה ולמדה בפנימיה עד קום המדינה בפרוץ מלחמת השחרור. בחגים, בעיקר בפסח, משפחתה הייתה מגיעה לקיבוץ וחוגגת שם את החג וזאת למרות שהמשפחה הייתה דתייה וטקס הפסח בקיבוץ נערך באופן חילוני (קיבוצי). גם בקיבוץ המשיכה מרים בתחביבה העיקרי הריקוד, אז הבלט הומר בריקודי עם.

כשהחלה מלחמת השחרור הייתה מרים בת שבע עשרה וחצי וחזרה להתגורר בתל אביב. באותה תקופה אביה התגורר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. מרים מספרת שיום אחד, לקחה את אחיינה בן השנתיים לטיול ליד שוק הכרמל וממסגד חסאן בק שבמנשייה עמד צלף ערבי וירה על האזרחים היהודים. מרים רצה בבהלה לביתה יחד עם אחיינה. כך היה המצב בתל אביב עד שהאצ"ל והלח"י כבשו את מנשייה ויפו.

השירות הצבאי של מרים רוסק

צה"ל שאז הוקם, גייס את הנוער מגיל שבע עשרה ומעלה לצבא. מרים התגייסה לצה"ל לחיל הקשר, היא שירתה במחנה רמב"ם שממוקם בחולות ליד גבעתיים והיום שוכן שם קניון גבעתיים.

באחד הימים ביקר ראש הממשלה בן גוריון עם רעייתו פולה בבסיס ומרים הגישה להם את הקפה. מרוב בהלה כוסות הקפה נפלו מידה על פולה והיא נכנסה למחבוש.

במהלך השירות הצבאי הכירה את בעלה לעתיד שהגיע ממחנה עצירים בקניה (הוגלה לקניה על ידי הבריטים עקב פעילותו באצ"ל. לאחר קום המדינה מחנה המעצר פורק והעצירים חזרו לארץ, לצה"ל).

היכרות נישואים ובניית משפחה

כאמור, מרים הכירה את בן זוגה מרדכי בשירותם הצבאי, מרים הייתה קשרת בעוד מרדכי היה חבלן בחטיבה 10. מרים ומרדכי התחתנו בשנת 1951 ומרים המשיכה לעבוד כאזרחית עובדת צה"ל כקשרית במחנה תל השומר. מרים ומרדכי התגוררו בעיר בני ברק בדירה משותפת עם עוד שתי משפחות. במשך השנים חלק מהמשפחות עזבו, מרים ומרדכי וילדיהם נשארו לגור באותה הדירה. מרים גרה שם עד היום הזה, גם לאחר מות בעלה מרדכי בשנת 2014, אמנם בבית שנבנה באותה קרקע שבה שכן ביתם הראשוני. באותו הבית גדלה משפחתם המורחבת, בשנת 1953 נולד בנם הבכור של מרים ומרדכי, משה, ובשנת 1957 בנם השני אהוד.

בתחילת שנות החמישים קם משטר צנע בארץ. לא היה מספיק מזון לכולם, ולכן מכרו לפי תלושים. כל משפחה קיבלה תלושים למזון לפי הרכב המשפחה. כדי להתגבר על החוסר במזון, החלו בני המושבות ובתוכן בני ברק לגדל את המזון לעצמם. מרים ומרדכי, הקימו לול תרנגולות מטילות בחצר, גידלו עז לחלב וירקות ועצי פרי למאכל.

בשנת 1956 פרצה מלחמה מול מצרים – "מבצע קדש". מרדכי גוייס לצבא, למילואים כחבלן. כשחזר סיפר כיצד נתקל בפעם הראשונה במוקשי פלסטיק שטמנו המצרים שמגלה המוקשים אינו מסוגל לגלות. הוא וחייליו נאלצו לפתח שיטות אחרות לגילוי המוקשים. בשדה המוקשים הראשון נהרג אחד מהחבלנים ומרדכי נשא על כתפיו את גופת חברו תוך כדי טיהור שביל נקי ממוקשים עד שיצא עם הגופה מהשטח. במלחמה זו נשארה מרים לבדה עם בנה הקטן משה. חשוב לזכור שבאותה תקופה לא היו טלפונים או תקשורת אחרת והנשים נשארו לבדן ללא קשר או מידע על בני זוגן שבמילואים. בתקופת  מבצע קדש משה היה בגן הילדים. לאחר מכן הוא למד בבית הספר היסודי הממלכתי תורני "סגולה" ואהוד למד בבית ספר "מוהליבר" שבבני ברק.

למלחמת ששת הימים קדמה סגירת מיצרי טיראן על ידי עבדול נאצר, נשיא מצרים. זה היה ביום העצמאות, ומיד לאחריו שוב גוייס מרדכי למילואים. מרים נשארה בביתה עם שני ילדיה. המלחמה החלה בצפירת אזעקה ארוכה ואז היא וילדיה החלו במיגון הבתים. בני ברק (המזרחית בגוש דן)  שכנה כעשרה קילומטר מהגבול הירדני. הירדנים החלו להפגיז את גוש דן והתושבים מילאו שקי חול כהגנה, צבעו את פנסי המכוניות המעטות שהיו והכינו שוחות למילוט, כיוון שלא היו מספיק מקלטים. הילדים הגדולים סייעו לאזרחים המבוגרים בעיר, חפרו שוחות וסייעו לשמור על משטר חושך בלילות (האפלה) כדי שמטוסי האויב לא יפציצו את השכונות.

לאחר מלחמת ששת הימים החל משה את לימודיו בבית ספר התיכון "יד סינגלובסקי" בתל אביב ולאחר מספר שנים המשיך גם אחיו אהוד באותו מסלול. הם סיימו כהנדסאים לפני גיוסם לצה"ל. משה ואהוד שירתו את שירותם הצבאי בחיל האוויר. משה המשיך את לימודיו בטכניון כמהנדס חשמל והמשיך בצבא קבע. אהוד סיים את שירותו הצבאי ואז המשיך בלימודים באוניברסיטת תל אביב וסיים כמהנדס.

בכל  התקופה הזאת, המשיכה מרים בתחביבה האהוב הריקוד, וריקוד הבלט של ילדותה  שאחר כך הומר בריקוד עממי, השתנה לריקודים סלוניים, למרות שהמשיכה כמובן לצפות בריקודי בלט.

תחביבים וחוויות מהגמלאות

ביציאה לפנסיה בשנת 1986 החלו מרים ומרדכי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת בר אילן, יחד איתם למדו אחיו ואחותו של מרדכי המבוגרים ממנו. אחיו של מרדכי, יהודה, סיים תואר ראשון בהיותו בן שמונים ואחד. תחביבם המשותף של מרים ומרדכי היה טיולים הכוללים היסטוריה וידיעת הארץ.

את טיולם הראשון בחו"ל הם עשו בארצות הברית. בנם שהה אז בנאס"א ביוסטון טקסס, והם נסעו לבקר אותו והם משפחתו. לאחר מכן החלו לטייל בעולם, בתחילה בטיולים מאורגנים ואחר כך כעצמאים. במקביל, מרדכי הקים עם חבריו מועדון לגמלאים בבני ברק, הרצה כמתנדב על היסטוריה מקומית ובהמשך ארגנו טיולים לגמלאים בארץ ובעולם. בתקופה זו המשיכה מרים ואף הגבירה את חוגי הריקוד שלה.

נכדיהם וניניהם של מרים ומרדכי

מרים כיום בת תשעים ושתיים. עדיין ממשיכה ללכת למועדוני גמלאים ברמת גן הסמוכה. היא עדיין ממשיכה לרקד עם חברותיה, למרות מגבלות הגיל ומגבלות השמיעה והראייה. בעלה מרדכי נפטר לפני כשמונה שנים. כיום יש למרים שישה נכדים ושבעה נינים.

הנכד הקטן של מרים משרת כיום בחייל האוויר. שאר נכדיה הגדולים יותר של מרים שירתו בצה"ל, והמשיכו בלימודיהם וכיום הם נשואים ועוסקים בחינוך ובהייטק. אף אחד מהם לא נשאר בבני ברק. חלק מנכדיה גרים כיום בהרצליה, חלקם בנתניה ונכדה אחת בקבוץ רביד שבגליל. מרים המשיכה באהבתה לריקוד, והמשיכה לרקוד גם עם נכדותיה.

נינתה הגדולה של מרים כיום בכיתה י"א בבית ספר אורט ליבוביץ' נתניה, נינה אחת בחטיבת ביניים בנתניה, שלושה נינים בבית ספר יסודי בנתניה, ועוד שני נינים בפעוטונים בהרצליה ובקבוץ רביד. כמובן שאפילו בגילה המופלג היא נהנית ללמד את נינותיה את צעדי הריקוד, גם ריקוד קלאסי כמו בלט, אך גם ריקודי עם וגם ריקודים סלוניים.

הזוית האישית

התלמידים המתעדים אורי, זיו, רועי, שגב: השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית עם כיתת הותיקים המתקיימת בבית הספר, קבוצה זו מתקיימת במסגרת מגמת שיעורי ספרדית. התרגשנו והתעניינו לשמוע את סיפורה של מרים. ולמדנו דברים חדשים על המדינה שלא ידענו.