מאגר סיפורי מורשת

שמי חוליו נבל, נולדתי בשנת 1953 בארגנטינה לרקל ואברהם. יש לי 2 אחים גדולים- קלרה (שחייה בארגנטינה) ואוסקר ז"ל.

אבי אברהם הגיע לארגנטינה באוניה בשנת 1930 בגיל 20 מוורשה שבפולין, שם התחיל להקים את חייו ומשפחתו. לאט לאט הביא אחריו את שאר המשפחה מפולין (לפני השואה). באוניה הכיר את סבא וסבתא של אשתי לעתיד, והם נשארו חברים לכל החיים… יש אפילו מושג כזה ביידיש – "שיף ברידר" שמשמעו "אחים לאוניה".

אמנם אנחנו משפחה חילונית, אבל אבי תמיד היה מסורתי וראה חשיבות גדולה בשימור מנהגים ומועדים יהודיים.

גרנו בעיר גדולה- בואנוס איירס, בה היהודים היו מיעוט אבל היו חלק מקהילה מלוכדת ובעלת השפעה על החיים בעיר. בילדותי היו הרבה תנועות נוער של יהודים, חלק מהם קיימות עד היום וחלק גדול מהילדים שחונכו בתנועות הנוער עלו לארץ ישראל בהמשך חייהם.

אני הייתי בתנועת נוער שנקראה שינוי ובהמשך צורפה לתנועת השומר הצעיר. חלק מהפעילויות בתנועה כללו שמירה על בתי ספר יהודיים ובתי כנסת בעיר, והאווירה בתנועת הנוער תמיד סבבה סביב העליה העתידית לארץ ישראל. אפילו עד עצם היום הזה, המשפחה שנותרה בארגנטינה שייכת לתנועות מסוג זה.

אחרי שכל החיים חלמנו לעלות לארץ, בעזרת השומר הצעיר התארגנו קבוצות של צעירים למטרת עלייה ארצה. אנחנו הצטרפנו לגרעין שעלה לקיבוץ גזית שבצפון והגענו לארץ בשנת 1984. עלינו עם 2 ילדים, ברנדה בת 4 (אמא של אלון), ואחיה הקטן אוריאל בן שנה.

רצינו להביא צבר למשפחה, וכך נולד דן, הדוד הקטן של אלון, בבית חולים הדסה הר הצופים.

העלייה הייתה כרוכה בכאב גדול לעזוב את המשפחה, אבל ליוו אותה הרבה תקווה ושמחה. ההבדל במנטליות בין האנשים בארגנטינה לאנשים בארץ היה לא קל לקבל.

לא ידענו עברית, למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו, לקח לנו הרבה זמן להסתגל לשפה העברית, אבל הצלחנו.

כשהגענו לקיבוץ, אחד הרגעים הקשים הייתה הדרישה להשאיר את הילדים לישון בבית הילדים (לינה משותפת). זוהי אחת הסיבות שגרמו לנו לעזוב את הקיבוץ אל העיר הגדולה, ירושלים.

למרות זאת, החיים בקיבוץ היו השנים היפות ביותר שלי בתור אבא… כל יום ביליתי עם ילדיי כ-4 שעות של משחקים, בריכה, כיף, אופניים ועוד…

את הקיבוץ עזבנו אחרי שנתיים ב-1986, ואחרי 25 שנה נולד אלון שלנו, והיום הוא גר בקיבוץ ממש כמו סבא וסבתא שלו כשעלו לארץ!

הזוית האישית

חוליו: אלון, בהתחלה כשפנית אלי כדי שאשתתף איתך בתוכנית לא הבנתי כמה משמעות היא תכניס לחיים שלי ולקשר בינינו. למדנו להכיר אחד את השני לעומק שלא היה יכול לקרות לולא הקשר הרב דורי. למדנו עוד תרבות ואנשים בעדה אחרת. המפגשים עם הדרוזים (אחד בזום ואחד במוזאון אנו) היו מעוד מרגשים. אתה נכד שכל סבא היה חולם לקבל, אבל פספסתם, אלון הוא רק הנכד שלי.

אלון: סבא נהניתי איתך כל יום יותר מהיום הקודם ולמדתי עליך יותר ממה שהייתי מצליח ללא התוכנית, המפגשים עם הדרוזים לימדו אותי על תרבות אחרת ושיש לנו דברים משותפים