מאגר סיפורי מורשת

אבי עלה לארץ ישראל בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת עם הוריו אחיו ושתי אחיותיו. הוא עבד בבניית הארץ בסלילת כבישים בבניין ובחקלאות, כל דבר שממנו היה יכול להתפרנס. אמי עלתה לארץ עם הוריה בגיל 15, מכיון שבפולין למדה בבי"ס עברי, היא המשיכה את לימודיה בגימנסיה הרצליה ובסמינר לגננות. היא עבדה בגני ילדים וגם כמנגנת, כי ידעה לפרוט על פסנתר.

ההורים של אבי היו בעלי חנות מכולת קטנטנה שבה עבדה גם דודתי, שהייתה נכה. אחיו של אבא היה עסקן ציבורי ולימים הפך לראש עיריית בת ים. אבא של אמי היה רואה חשבון ועבד במשרד ואמא של אמי הייתה עקרת בית .

הגננת הראשית הכירה בינה לבין אבי, הם התחתנו ועברו לגור יחד עם סבי וסבתי, דודי ואשתו ואחיותיו של אבי. כל משפחה גרה בחדר אחד, חלקה מטבח משותף ושירותים משותפים לאותה דירה. נולדנו אחותי, אני ואחי ובני דודי כלומר 14 איש בשלושה חדרים. אמבטיה היינו עושים פעם בשבוע, מחממים מים עם דוד עצים ומסיימים במהירות את האוכל. היינו מבשלים על פתיליה וכך גם חיממנו בחורף. נולדתי בשנת 1948 בתל אביב, שהייתה הפוגה במלחמת השחרור, בת שנייה להורי, אחרי שנה נולד גם אחי. כשהייתי בת שלוש עברנו לגור בדירה משלנו ושם התחלתי את חיי כילדה שמחה ושובבה שעזרה לגננת לנהל את הגן. בתקופה הזו קרו מספר אירועים שמשקפים את התקופה. בבניין שבו גרנו התגוררו הרבה ילדים מה שהיה משמח מאוד מכיוון שתמיד היה עם מי לשחק ואת  מי לבקר. רוב הימים שיחקנו בחוץ משחקים שהיום כבר נעלמו מהנוף.

 הורי, אחי, אחותי ואני

עוד סיפור מעניין במיוחד

כשהייתי בת 5 גרנו בתל אביב במרחק של 3 קילומטר מהירקון. בבניין שבו התגוררנו, התגורר ילד בשם אליהו, שהיה גדול ממני בשנתיים. ביום שישי אחד בשעות הצהריים הוא ניגש אלי ואל אחי בן הארבע והציע לנו ללכת איתו לדוג בירקון. כמובן שמאוד שמחנו, הצטרפנו אליו ויצאנו מבלי להודיע לאף אחד שאנחנו הולכים. כשהגענו לירקון הוא קשר חוט למקל עץ וניסינו לדוג ללא הצלחה. בינתיים, בבית ההורים לא מצאו אותנו, חיפשו בכל השכונה, התקשרו מטלפון ציבורי למשטרה והודיעו שנעלמנו. שוטרים הגיעו והצטרפו לחיפושים, כעבור שעתיים, כשהתחיל להחשיך, וגם השבת הייתה קרובה, פתאום ראו אותנו צועדים לכיוון הבית כאילו כלום. "איפה הייתם? לאן נעלמתם?" שאלו ההורים. "מה זאת אומרת, הלכנו עם אליהו לדוג בירקון". השמחה לראותנו הייתה גדולה וכך גם העונש שלנו. זה לא אומר שלא חזרנו לעשות שטויות וגם להיענש עליהם…

עוד סיפור עם סוף לא יאמן

זה היה יום שישי, כשהייתי בת 4, אחותי הייתה בת 9, ואחי בן 3. ההורים יצאו לבלות והשאירו אותנו עם אחותי הגדולה. כולנו נרדמנו. אני התעוררתי וראיתי שההורים לא בבית, יצאתי למרפסת בבכי וקראתי לשכנים. הבן שלהם שמע אותי, הוא היה בן 21 וידע היכן הורי משאירים את המפתח. זרקתי לו את המפתח מהמרפסת והוא לקח אותי לדירה שלהם, שם ישבה כל המשפחה ושרה שירי שבת. כשההורים חזרו הם לקחו אותי חזרה הביתה. אבל מאז הייתי מאוהבת בנוח (השכן) וכשהייתי רואה אותו לא היה קץ לשמחתי. לימים הוא הכיר לי את הנערה שהוא עמד לשאת לאישה, מאוד כעסתי ונעלבתי כי חשבתי שהוא יתחתן איתי.

 אימא ואני

קורות חיים רוחלה צוקרמן

מגיל שש גרנו בבת ים. רוב משפחתו של אבי גם גרה בעיר. גדלתי בשכונה מאוד חברותית, השכנים היו כמו משפחה אחת גדולה. שם הכרתי את משחקי הכדור השונים, הקלאס, המחבואים, הקפות. מיותר לציין שקשה היה להחזיר אותנו הביתה בערב מהמראות שברחוב, כמו האיש שמכר נפט לתנור החימום, מוכר הקרח למקררים. רק למעטים היה מקרר או מכונת כביסה. החיים היו קשים יותר, אבל ביחד עם זאת, עם הרבה שמחה וחברות. גם טלפונים לא לכל אחד היה. סיימתי את התיכון בגיל 18 ושוחררתי מהצבא, מכיוון שהיו עודף בנות במחזור הגיוס שלי. שוחררתי משרות ונסעתי למספר חודשים לבקר את משפחתו של אבי, פרצה מלחמת ששת הימים. חזרתי לארץ והתנדבתי לעבוד בקיבוצים, שחלק מהחברים בקיבוץ היו בצבא ולא היה להם כוח אדם מספיק.

 פנקס מזון מתקופת הצנע

היו היו זמנים

בהמשך לאנקדוטות שכבר סיפרתי, ימי ילדותי לא היו שונים בהרבה מילדי אותה התקופה. מכיוון שהורי עלו לארץ הרבה לפני הקמתה (בנפרד, הם הכירו רק בתחילת שנות הארבעים). עבדו והתבססו בה יחד עם כל הקשיים שהיו מנת חלקה של כל התושבים היהודים בארץ.

אני נולדתי בתל-אביב הקטנה, יש לי אחות הגדולה ממני בחמש שנים ואח צעיר ממני בשנה. גרנו בתל- אביב עד שמלאו לי שש שנים ומשם עברנו לבת-ים בעקבות עבודתו של אבי. בת-ים הייתה אז קטנטונת , מצידה האחד ים, ומסביב  לה חולות, צמחיה רבה אופיינית וגם תנים שהשמיעו יללות מאוד מפחידות בלילות.

בסיפורי אני בחרתי להתמקד באייך גדלנו  הילדים אז לפני שבעים שישים וחמישים שנה בהשוואה לאייך גדלים הילדים היום.

אתחיל הכך שבארץ לא היה שפע, המזון היה קצוב כל משפחה קיבלה תלושים לקנייה לפי מספר הנפשות שבה. התלושים שימשו לקניית כל דבר כמעט. מזון מוצרי צריכה ועוד. בעקבות הצנע התפתח בארץ מה שניקרא "שוק- שחור"  ואנשים שידם הייתה משגת יכלו לרכוש דברים נוספים, והיו גם ברי מזל שזכו לקבל חבילות מהדודים באמריקה, שהכילו כל טוב אבקת חלב ואבקת ביצים  שני מצרכים שהיו נדירים חמאה ושוקולד בגדים וצעצועים. הבובה הראשונה שלי הגיעה בחבילה כזאת.

החבילה שקיבלתי מאמריקה

הכריך שלקחנו לגן ולבית הספר היה עם ריבה או מרגרינה עם סוכר, במקרה הטוב גבינה לבנה או ממרח שוקולד ביתי. ירקות היו מצרך עונתי בחורף לא היו עגבניות או מלפפונים  היו רק ירקות מסוימים ופירות היו ממש במשורה. אכלנו לחם אחיד ולחם לבן וחלה בשבת הייתה מעדן. מי ידע מה זאת פיצה, המבורגר או נאגטס וקולה. מה שהיה זה פלאפל וגזוז וגם זה לא לעיתים קרובות. האפייה נעשתה על פרימוס חימום הבית גם. יום הכביסה השבועי היה ממש עבודת כפיים. במקרר היה בלוק קרח. טלפון היה בבתים מועטים בלבד, היו טלפונים ציבוריים שמהם היו מטלפנים ומקבלים שיחות אחרי תיאום תאריך עם הקרובים במכתב או בשעה ויום קבוע.

לא הייתה  טלוויזיה, ולכן אנחנו הילדים הרבינו לשחק בחוץ .עם החברים של השכונה או חברים מהגן ובית הספר. מחבואים ותופסת וחבל וקלאס ודודו ומחניים ועוד הרבה משחקים אחרים. בחורף שיחקנו שבץ נא  וריכוז ומונופול ומלחמה. בקיצור לא השתעממנו.

בת-ים העיר שבה גרתי החלה לגדול אחרי מלחמת קדש שבעקבותיה היתה עליה גדולה מאוד לארץ בעיקר ממזרח אירופה. העולים שוכנו בתחילה במעברות שהוקמו ברחבי הארץ אבל אחרי שנה שנתיים הועברו רוב העולים למגורי קבע שנבנו בהרבה ערים ברחבי הארץ. כך קרה גם בבת-ים ובגיל שמונה התוודעתי לחברות חדשות שהגיעו לגור בבתים החדשים שנבנו אצלנו בשכונה. מהחברות האלה שמעתי את סיפורי העליה שלהם לארץ שהיו יותר בריחה בשל אנטישמיות שהרימה ראשה והתנכלות של המשטר אליהם. חלק מהמשפחות היו אמידות והיו צריכות להתמודד עם חיים חדשים ולא קלים. בלי שפה, בלי עבודה ובלי רכוש שאותו נאלצו להשאיר מאחור. הערצתי אותן ואת הוריהן על הדרך שעשו ואיך התאמצו להתאקלם בארץ. אנחנו הילדים הוותיקים מאוד השתדלנו לעזור להם להשתלב. כי קשה לבוא למקום חדש ולא מוכר בלי חברים ובלי משפחה. בנוסף על המשחקים הרבים ששיחקנו את הדמיון העשרנו בעזרת ספרים אמנם טלוויזיה לא הייתה אבל ספרים היו בשפע, והליכה לספריה הייתה חוויה בפני עצמה. עד היום אחד הדברים האהובים עלי ביותר הוא לקרוא ספרים הם העשירו אותי מאוד בידע באגדות וסיפורים של עמים אחרים. בלילות הייתי נכנסת למיטה עם פנס וקוראת מתחת  לשמיכה כי ההורים לא הרשו לקרוא עד מאוחר. עוד דבר שאהבתי ואני אוהבת עד היום זה טיולים בארץ. גם אחרי שנישאתי ונולדו ילדי הרבנו לטייל בארץ בשבתות ובחופשות בכל פינה אפשרית, ללמוד את נופה ואת הטבע שבה גם כשהייתה ארצנו הקטנטונת וגם כשגדלה.

הקידמה הגיעה אלינו בהתחלה טיפין טיפין ובשני העשורים האחרונים במהירות עצומה. אני יודעת שהטלוויזיה המחשבים הטלפונים הסלולריים האינטרנט והטכנולגיה בכלל הם  דברים מבורכים, אבל יש בי געגועים לזמנים שבהם אנשים דיברו אחד עם השני ולא בצ'אט, הדמיון עבד שעות נוספות בילינו הרבה באוויר הצח והיינו מאוד מחוברים למשפחה וחברים. מי זוכר היום מה זה לכתוב מכתב  לברך ברכה עם ציורים קטנים במקום אימוג'ים כשלא הכל היה במיידי וכשהיה פחות שפע וידענו להעריך כל דבר.

אני תקווה שבעקבות הסיפורים שלנו הסבים והסבתות, יתעורר בנכדינו הרצון לנסות ולחוות את החיים עם פחות טלוויזיה טלפונים חכמים ומשחקי מחשב, וקצת יותר עם חברים ומשפחה בשיח והקשבה עם חיבוק ואהבה.

 משפחתו של דור איתי ובעלי

סרטון תיעוד קצר של רחלה:

הזוית האישית

סבתא רחלה: שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לספר לדור קצת מקורותיי ולבלות איתו זמן איכות.

דור: זה היה מאוד כיף כי הקשר הרב דורי זה עוד סיבות להיות עם סבתא וסיבות כיפיות וסבתוש שלי היא מיוחדת כי יש לה איזה משהו שגורם לי לאהוב אותה יותר מכל דבר.