מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אילנה בורשטין לבית משפחת ליבמן. נולדתי לפני קום המדינה בשנת 1945, בבית חולים הדסה, על הר הצופים, בירושלים. שמה הקודם של אמי היה תהילה לבית משפחת קפלן, ושמו של אבי היה נחמן לבית משפחת ליבמן, ואני בת יחידה. אימי עלתה לארץ מפולין ואבי עלה לארץ מליטא בשנת 1935, שניהם הגיעו כחלוצים. עד גיל שנה גרנו בירושלים ואז עברנו לקריית חיים, שהייתה ישוב שהוקם על ידי חלוצים.

בילדותי בילינו הרבה בחוץ. במשחקים משותפים כמו קלאס, תופסת, מרוץ שליחים, חמש אבנים וקפיצה על חבל. רכבנו על אופניים שיחקנו בדיונות בחוף הים. הבתים היו בתים פרטיים קטנים. בגינה שלנו גידלנו מגוון של ירקות, עצי פרי, תרנגולי הודו, תרנגולות ואווזים. הוריי רצו להאכיל את התרנגולות שלנו בעשבים שצמחו בשדה, אז הייתי הולכת עם חברה למלא דלי שלם בעשב עבור התרנגולות ואז היינו מקבלות כסף לקנות פלאפל.

כל הילדים הלכו לתנועת נוער. רובם הלכו ל"תנועת הנוער העובד והלומד" או ל"תנועה המאוחדת". מיעוטם הלכו ל"שומר הצעיר". עד כיתה ג' למדתי בבית הספר גורדון וכשבנו את בית ספר נתיבים (ליד הים) עברתי אליו ולמדתי בו עד כיתה ח'. את כיתות ט'-י"ב למדתי בבית ספר תיכון של קריית חיים. לא היו הסעות (אוטובוסים או מכוניות פרטיות) ולכן לכל מקום הגענו ברגל או באופניים.

בבית הספר היסודי היו לנו שעורי חקלאות. גידלנו ירקות והשתמשנו בהם להכנת ארוחות צהרים במסעדה של בית הספר. התלמידים עזרו להכין את ארוחת הצהריים, אשר שמשה בעיקר עבור התלמידים שמצבם הכלכלי היה קשה. זכור לי הריח של דג פילה שהיו מבשלים במסעדה, והטעם של משקה הקקאו שקבלנו בארוחת עשר.

בקיץ הלכנו לכל מקום יחפים והייתה אווירה נחמדה ורגועה. כשהייתי ילדה קטנה הייתה תקופה שקראו לה "תקופת הצנע". היו הרבה עולים חדשים, והמצב הכלכלי היה קשה. לא היה מספיק אוכל בשביל האוכלוסייה  (ישראל הייתה אז מדינה צעירה מאוד), ולכן היה צריך לחלק בין כולם את מה שהיה. לא היה סופר שהיית קונה את מה שהיית רוצה, היו מכולות ובהם היו רק דברים בסיסיים.

כשקמה המדינה והיה חוסר במוצרי מזון בסיסיים, חילקו לתושבים תלושי מזון בהקצבה. מצרכים שהיום עבורנו הם יומיומיים היו מוצרי מותרות כגון: חמאה, ביצים, שוקולד, שמנת, בשר, תפוחי עץ ופירות אחרים. כמובן שאנשים לא הלכו כמעט למסעדות.

אנשים הסתפקו במועט, לא נזרק אוכל והעריכו את מה שיש. לא היו מקררים. היה איש שהיה מוכר בלוקים של קרח היו שמים את בלוק הקרח בארגז קירור וזה החזיק כמה ימים. ההורים שלי קיבלו מדודה של סבא נחמן בארצות הברית, מקרר קטן על חשמל. כל השכנים התפעלו מאוד השכנות ביקשו לשים שם את העופות שלהם ולא היה מקום אז הן נעלבו ולא יכולנו להנות מהמקרר בכלל.

אני זוכרת שהוריי קנו לי אופניים, לכבוד "הבת מצווה". זאת הייתה מתנה ענקית. גם קרוב משפחה מארצות הברית הביא לנו רדיו טרנזיסטור שעורר התפעלות. אני הייתי רוכבת על האופניים ותולה את הרדיו על הכידון. כאשר אני וחבריי רכבנו לאכול פלאפל. אז לאכול פלאפל זה היה אירוע קולינרי.

את שירותי הצבאי עשיתי בחיל השריון. בהתחלה שרתתי בחטיבה 200 שהייתה בדרום ליד קריית גת, אחר כך עברתי לחטיבה 45 ליד יוקנעם. בתקופתי השרות של הבנות היה שנתיים. בשעות הערב למדתי בחיפה ב"סמינר צה"ל".

במסגרת שרותי בחיל השריון יצאתי ל"תרגילים בשטח", בטנקים וזחל"מים. זאת הייתה חוויה מרתקת. בתקופת שרותי בצה"ל הרמטכ"ל היה יצחק רבין. בתקופת שרותי נשלחתי להשתתף בצעדת ארבעת הימים שהסתיימה בירושלים. ההכנות לצעדה היו שבועיים של אימונים מרוכזים במחנה שרגא ליד קיבוץ לוחמי הגטאות. לצעדה נשלחו חיילים וחיילות מכל חילות צה"ל. הצעדה הייתה מאתגרת. כל יום צעדנו 30-40 ק"מ עד שהגענו לירושלים. הרמטכ"ל רבין הגיע לקבל את פנינו, ולאורך כל המסלול בירושלים הריעו לנו התושבים.

אירוע נוסף שזכור לי במיוחד, קשור בתפקיד שקבלתי להיות במפקדה של מצעד יום העצמאות, שמוקמה על הגג של בית החולים הצבאי בחיפה , שנקרא בית חולים 10. במשך שנים רבות היה מקובל לקיים, בכל יום עצמאות, מצעד צה"ל שבו השתתפו החילות השונים. את מפקדת המצעד בקרו הקצינים הגבוהים של צה"ל. עזר ויצמן שהיה באותו זמן מפקד חיל האויר, הגיע גם הוא למפקדה. שרותי הצבאי היה בשנים 1962 – 1964.

בשנת 1964 התחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי גאוגרפיה וספרות. בעקבות היכרותי עם סבא אלי המשכתי את לימודי באוניברסיטת חיפה וב1966 התחתנו.  סיימתי את לימודי בתואר ראשון וסבא אלי סיים לימודי תואר שני באלקטרוניקה בטכניון. במשך השנים עבדתי כמורה בבית ספר תיכון: 3 שנים ראשונות במגדל העמק ואח"כ עברתי ללמד בבית ספר תיכון בחיפה.

במהלך השנים נולדו לנו שלושה בנים ובת. אבישי, אבא של אביב הוא הבן השלישי. היה תמיד  קסם של ילד. בנוסף לעבודתי היו לי תחביבים שונים: ציור, ריקודי עם, חבורות זמר, גינון ועוד. משפחתנו קלטה עולים חדשים וסייענו להם בכל תהליך ההסתגלות לחיים בארץ. בנוסף לכל אלה אני נהנית מאד ממשפחתי. נכדי ונכדותיי משמחים אותי מאד, כשאני חווה את התפתחותם ואת תהליך עיצוב האישיות שלהם. מאחר והייתי בת יחידה ה"חלום שלי" היה שתהיה לי משפחה גדולה ומלוכדת. זכיתי לילדים נפלאים ולנכדות ונכדים שובי לב!

אני נולדתי בשלהי מלחמת העולם השנייה, שהייתה כאובה מאד לעולם ובמיוחד ליהודים. זכיתי להיות בדור של הנס של  הקמת מדינת ישראל ואני גאה בהישגים האדירים של מדינתנו.

הזוית האישית

סבתא אילנה: "היה לנו נחמד ומהנה לכתוב את הסיפור. אנחנו מאחלים זה לזה בריאות, אושר והנאה בכל הדרך."