מאגר סיפורי מורשת

שמי יקירה שמיאן נולדתי ב 1956בקריית שמונה.

בהמשך עברנו לגור בכפר יובל. כפר יובל  הוא מושב באצבע הגליל, הנמצא בין מטולה וקריית שמונה, בסמוך ממזרח לנחל עיון. המושב נקרא על שם יובלי הירדן הסמוכים, ובזיקה לשמה של העיר המקראית אבל בית מעכה, המזוהה בתל הסמוך ליישוב ממערב. המושב שייך למועצה האזורית מבואות החרמון. ויקיפדיה.

יש לי אחות תאומה שקוראים לה לאה. אני נולדתי  ראשונה ולאה חצי שעה אחרי. נולדנו בבית חולים קטן, ואמא שלי לא ידעה שיש לה עוד תינוקת, כי בית החולים היה קטן ולא היו בו מכשירים כמו אולטרסאונד כמו שיש היום.

זה היה בחורף, נולדנו בינואר כששלג רב ניתך ארצה. זאת היתה הפתעה בשביל אמא שלי כשנולדה עוד תינוקת. היום אני ואחותי חברות טובות.

יש לי אחות בכורה, ויש לנו עוד אחים ואחיות שצעירים מאתנו.

רציתי לספר על אחי הבכור שנהרג במלחמת יום הכיפורים. כשהוא נהרג היה אבל גדול במשפחה, ואנחנו הילדים  היינו צריכים לעזור להורים. במקום שההורים יחנכו אותנו ויטפלו בנו אנחנו עזרנו להם. אמא שלי היתה במצב לא טוב, ואבא שלי נשבר אחרי תקופה קצרה ולא החזיק מעמד,  כי זה היה הבן הבכור היחיד, ואנחנו לא הבנו את זה כי היינו קטנים.

למדתי עד כיתה ז' בכפר יובל, ואחרי זה סגרו את בית הספר בכפר יובל, כי לא היו מספיק תלמידים. לאחר מכן עברנו למטולה לשנה אחת, עד כיתה ח' וסגרו גם את בית הספר הזה, כי לא היו מספיק ילדים. לכן עברנו לבית ספר המתמיד בקריית שמונה. היום הוא בית ספר שלומדים בו רק בנים, אך בעבר זה היה בית ספר מעורב ולמדתי שם עד כיתה י"ב.

אני זוכרת טוב את הילדות שלי. החיים שלי היו מדהימים והילדות היתה טובה אני זוכרת שנהניתי מאוד, כי גדלנו במושב שעושים הכל ביחד.

בזמנו היו מסיבות והכל נעשה ביחד, והיינו מתאחדים באירועים, וכולם היו שמחים. כשאחי נהרג הכל השתנה. אנחנו האחיות כתבנו ספר זיכרונות ולעולם לא נשכח אותו. אנחנו גם מספרות לנכדים, שהוא היה גאון חכם, עצמאי ונאמן לצבא ולמדינה. הוא היה ציוני בנשמתו. הוא לא היה צריך ללכת לקרבי, אך הוא הפציר באבא שלי שיחתום לו על שירות קרבי, כי הוא רוצה לשרת את המדינה, והלך בגבורה. ומאז החיים כבר היו אחרים.

עם מותו היה משבר גדול במושב. כיום אנחנו כל האחיות ביחד, זה איחד אותנו כמשפחה, וזה הכי חשוב. בחנוכה הזמינו אותנו מטעם מהצבא  להדליק נרות, ברמת הגולן, במקום שבו הוא נהרג. הדלקנו נרות לזכר כל הלוחמים שנהרגו, ועם כל העצב הגדול היום אנחנו ממשיכים הלאה.

לזכרו אני וחמשת אחיותי, כל שנה ביום העצמאות, יוצאות לטייל יחד בטבע של ארץ ישראל.

כאשר הגיע  שלב הגיוס שלי לצבא, התאומה שלי התגייסה ואני לא, המצב של ההורים שלי היה קשה, נשארתי איתם  והלכתי לעבוד  בבית האריזה במבואות. לאחר מכן עברתי לראשון ועבדתי שם שנתיים באלקטרוניקה של מכונות. שנתיים הייתי שם ואז חזרתי למושב, ועבדתי בגן הילדים במשך שלושים וחמש שנה. בשנים אלו היה לי ממש כיף, ולמדתי המון מהילדים, ונהניתי מאוד בעבודה איתם. הרגשתי שהחיים שלי היו טובים .

כשיש לך ילדים אתה מבין הכל אחרת. החיים שלי התחילו לחזור למסלולם כשהתחלתי לעבוד בגן, נהניתי והיה לי כיף. אהבתי את הילדים והם נתנו לי יחס טוב. בהמשך הוצאתי רישיון כי הייתי צריכה לנסוע כל יום מקריית שמונה לכפר יובל.

התחתנתי בשנת 1985 עם ציון בעלי, והמשכתי לעבוד בגן. הפסקתי לעבוד רק כשיצאתי לפנסיה. באופיי אני תמיד נותנת את הכל ,ומרגישה בסוף יום את הסיפוק. כשסיימתי לעבוד  עשו לי מסיבה גדולה במושב, וזה ממש ריגש אותי.

יש לי ארבעה ילדים ועשרה נכדים. אני אוהבת לצאת לטיולי טבע, ופה למדתי כמה ארץ ישראל יפה, מדרום ומצפון. אני חיה בשבילי ולא בשביל אף אחד, אני חיה ומאושרת. תודה לבורא עולם, אני מבקשת רק שייתן לי בריאות. יש לי משפחה טובה וילדים טובים ומוצלחים.

הזווית האישית

יקירה שמיאן, השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי בשנת 2022, במסגרת כיתת ותיקים בבית ספר ברנקו וייס.