מאגר סיפורי מורשת

שמי עודד הירשברג  נולדתי ס1946 בישראל.

אני בנם של רות ויעקב שעלו לארץ ישראל מברלין שבגרמניה, בשנת 1932. הם הכירו בארץ, התחתנו והקימו משפחה בישראל. נולדו להם שני בנים, אחי אמנון נולד בשנת 1939 ואני עודד נולדתי בשנת 1946, כשנתיים לפני קום המדינה.

נולדתי בבית החולים בעפולה ששכן במספר צריפים. משפחתנו התגוררה בצריף של חדר אחד, לכל המשפחה שאבי שכר(מעין צימר במושגים של היום) כמובן ששירותים ומקלחת לא היו במבנה הצריף, אלו היו מחוץ לבית בקצה המגרש. עפולה נקראה אז מושבה, שמייסדיה היו מספר משפחות חקלאיות, ומספר התושבים היה בסך הכול כאלפיים תושבים על שטח מאד קטן.

הילדות הייתה מאוד יפה. שיחקנו במגרשים פתוחים ללא חשש ממכוניות, כי הם היו  מעטות מאוד. כולנו חיינו חיים פשוטים וצנועים, מכיוון שהמצב היה קשה מבחינה כלכלית, ולרוב התושבים היה מעט כסף.

עם קום המדינה, הממשלה הכריזה על משטר צנע, שפירושו הקצבה חודשית לכל משפחה של מצרכי יסוד כגון שמן, ביצים, מרגרינה, וקמח. כל זאת יכלו לקבל באמצעות תלושי מזון מיוחדים, שהמדינה חילקה לכל משפחה לפי מספר הנפשות (בגלל מחסור).

גרנו ברחוב הכנסת בעפולה לא רחוק מבית הכנסת הגדול, וגן הילדים שלי היה שני רחובות מקבילים מהצריף שלנו. שני הורי עבדו, אמא שלי הייתה העובדת הסוציאלית הראשונה של מועצה מקומית עפולה, ואבא שלי היה בעל בית הדפוס הראשון של עפולה שנוסד בשנת 1949.

זכורה לי חוויה כילד בחורף. בשנת 1950 ירד שלג כבד בעפולה וברוב חלקי הארץ, והורי שעבדו והיו רגילים לשלג מארץ מוצאם גרמניה, לקחו אותי לגן, מכיוון שהם עבדו ולא היה מי שישגיח עליי, אולם להפתעתם הגן היה סגור בגלל השלג.

בשנת 1952 הצליחו הורי לרכוש בית קטן במבנה דו משפחתי, עם פינת מטבח והכי חשוב עם מקלחת ושירותים בתוך הבית, שזה היה שיפור גדול ברמת החיים. היינו בין התושבים הראשונים של עפולה עילית, שרק התחילה בנייתה. חשמל עדיין לא היה, לא היתה תשתית לכביש  וגם לא מדרכות. הבתים שלנו נשקו לשדות החקלאיים, וזה מה שנקרא לגור בטבע. לכל יחידה דו משפחתית כזו היה עוד שטח אדמה של דונם, ומאחורי הבית שתלנו עצי פרי וגפנים ומקדימה דשא ועצי נוי ופרחים. תפקידנו כילדים היה לטפל בכל הגידולים בכל שבת.

ארבעה בתים לידנו הייתה משפחה עם רפת של שתיים – שלוש פרות וכל יום בשעות אחה"צ, היו שולחים אותי עם סיר להביא חלב טרי שזה עתה חלבו. היות ולא היה חשמל, היה לנו מקרר שקירר באמצעות בלוקים של קרח, שיוצרו במפעל הקרח בעפולה. כל בוקר הייתה עוברת עגלה עם סוס ברחובות השכונה, מחלק הקרח היה מצלצל בפעמון והיינו יוצאים לקנות קרח, אותה שיטה הייתה גם עם עגלת נפט לחימום.

למדתי בבית ספר יסודי שהוחלט להקים בעפולה עלית, היינו בערך עשרה ילדים בכיתה א'. במשך שנתיים למדנו באחד הבתים ששימש בית ספר, אח"כ עברנו למבנה קבע שהיום, הוא בית ספר דתי. לאחר עוד שנתיים עברנו  לבית ספר שהיה גדול ומרווח, ושוכן בו עד היום בית ספר אלומות, ואני בוגר המחזור הראשון שלו. כילד, הצטיינתי בשיעורי ספורט כגון ריצה למרחק 60 מטר קפיצה לגובה ולרוחק.

הייתה לנו קבוצת כדורגל של השכונה בה הייתי חלוץ מצטיין, שהבקיע הרבה שערים וניצחנו את רוב הקבוצות השכונתיות. תקופת הילדות הייתה יפה, היה לנו קן של השומר הצעיר עם מדריכים נהדרים מקיבוץ מרחביה, ומרבית הכיתה הצטרפה לתנועה. היינו מאוד מגובשים. המדריך שלי היה רן גורן ממרחביה שלימים היה קצין וטייס מצטיין בחיל האוויר ובסוף כהונתו התמנה לראש אכ"א בדרגת אלוף.

לסיכום סיפור זה, זכורה לי ילדות נפלאה עם הרבה חברותא, חיים צנועים, ללא ריצה אחרי מותרות וחומרנות, הרבה ערבות הדדית ואינטגרציה עם כל ילדי העולים, שנקלטו בבית הספר. זכורה לי לטוב השיטה שכל ילד וותיק אימץ ילד עולה חדש, כדי שיעשו ביחד שיעורי בית, במטרה שיקלטו בקלות וכך נקלטו גם מבחינה חברתית.

סיפור על בגרות

לאחר שרות צבאי של שנתיים וחצי משנת 1964 – 1967, התחלתי לעבוד במפעל הדפוס המשפחתי. כעבור שנה יצאתי ללימודים בגרמניה, כדי ללמוד טכנולוגיות מתקדמות בענף הדפוס. כשחזרתי לאחר שנתיים יישמתי את מה שלמדתי בגרמניה, והכנסתי לדפוס המשפחתי טכנולוגיות חדשות, שקידמו את המפעל מאוד. בתחילת ינואר 1971 התחתנתי עם רעייתי ליאוני שעלתה לארץ מאוסטרליה בשנת 1969. הקמנו משפחה מאושרת, נולדו לנו תאומות : קרן והילה וכעבור תקופה נולד בננו חגי. לקרן נולדו שלושה ילדים : רומי, רוי ועלמא. להילה נולדו שני בנים – גיא וזוהר. לחגי נולדו חמישה ילדים -הראל ז"ל שנפטר בגיל שמונה ממחלה קשה, ושיבדלו לחיים ארוכים מעיין, לביא, אוריאן ויערה.

במהלך השנים פיתחתי והגדלתי את מפעל הדפוס, לאחר שרכשתי את חלקם של אבי יעקב ואחי אמנון. מפעלנו נותן שירותי דפוס לכל רחבי מדינת ישראל וכן מייצא לחו"ל.

החלום שלי –

לבנות מפעל דפוס עם טכנולוגיות מתקדמות, ולייצר מקומות תעסוקה ולתרום לקהילה. החלום התגשם וממשיך להתפתח גם בתחום האישי, וגם בתחום הקהילתי. יש לי סיפוק מההישגים שהגעתי אליהם. את רוב החלומות ניתן להגשים על ידי רצון והתמדה וזו הדרך. ברור שניתן להיעזר בעצה טובה מחברים.

הזווית האישית

סבא עודד והנכד לביא: היה כיף ונעים לעבוד אחד עם השני.