מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אברהם. נולדתי בשנת 1950 בכפר ערבי נטוש שנקרא סידני עלי הנמצא בחוף ימה של הרצליה. הוריי, חנה ונתן אברהם, הגיעו לשם בשנת 1949 אחרי שהיו מספר חודשים במחנה עולים ליד נתניה, אליו הגיעו אחרי שהיו כשנתיים במחנות בקפריסין, לשם הועברו על ידי האנגלים כשניסו לעלות לארץ בשנת 1947 מרומניה.

הכפר היה כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות. כל תושבי הכפר היו עולים חדשים שהגיעו מהמחנות בקפריסין, וכולם הכירו את כולם. הבית היה בית קטן שהיה בו חדר אחד ומטבח קטן. בחדר גרנו הוריי, אחותי, שנולדה שנתיים אחרי ואני. לא היה חשמל. השירותים היו מחוץ לבית וכדי להתרחץ היינו משתמשים בגיגית. לאחד השכנים הייתה פרה מהם היינו קונים חלב. פעם בכמה ימים היה מגיע מוכר הקרח וממנו קנינו קרח לקירור. הילדים בכפר היו בערך באותו גיל והיינו משחקים מחוץ לבית בכל מיני משחקים כגון: מחבואים, תופסת, הקפות ועוד.

בשנים הראשונות הייתה בארץ תקופת "צנע", מצרכי אוכל ומזון היו בצמצום ואפשר היה לקנות אותם בהקצבה. אבא שלי היה טבח בצבא ובחופשות שלו היה מגיע עם אוכל. כמו כן, היה מביא לנו שוקולד מהשק"ם, והתחלקנו עם הילדים בכפר. מאחר שלא היה לנו הרבה כסף, אימא שלי עבדה בנקיון בתים ואבא שלי עבד בכל מיני עבודות כגון: שמירה, בניין וכדומה. לפעמים בשתי עבודות כל יום.

בשנת 1956 בנו ליד הכפר את מעברת נוף ים, לשם הגיעו עולים חדשים ממזרח אירופה. אנחנו, ילדי הכפר, מאוד קינאנו בהם כי היה להם חשמל ושירותים בתוך הבית ובין הבתים היו דרכים סלולות – כל מה שלא היה לנו בכפר. ועל רקע זה התפתחו מדי פעם עימותים בין הילדים של שתי השכונות.

בשנת 1956 התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי בנוף ים. בשנתיים הראשונות למדנו בשתי משמרות: בוקר ואחר הצהריים. במקביל ללימודים אחר הצהרים הייתה לנו פעילות במסגרת בית התלמיד, שזה כמו המתנ"ס של היום. היו חוגים: ספורט, מוזיקה וכדומה…

בילדותי

בשנת 1959, הייתי בן 9, ועברנו לגור בשכונת נוף ים. גרנו מאוד קרוב לבית הספר, במרחק של דקות ספורות מהבית לבית הספר. מדי בוקר התאספו כל ילדי בית הספר במגרש הספורט. זה היה סוג של מסדר. הייתה קריאה של מספר פסוקים מספר התנ"ך וקצת התעמלות בוקר. אחר כך התפזרנו לכיתות.

אחר הצהרים היינו נפגשים בבית התלמיד, שם היינו עוסקים בפעילויות שונות כגון מוסיקה, מלאכה, ספורט וכדומה. אחרי הפעילות בבית התלמיד, היינו ממשיכים במשחקים ברחוב, עד שהאימהות קראו לנו לארוחת ערב, מקלחת ולישון. שיעורי בית היינו עושים בין לבין.

בשנת 1963 חגגתי את בר המצווה שלי. באותו זמן גם התחלתי את הפעילות שלי בספורט, אותה המשכתי במשך שנים רבות, עד ממש לאחרונה.

הזוית האישית

סבא משה: הרעיון של תכנית הקשר הרב דורי הוא רעיון נפלא. נוהל בצורה יפה מאוד על ידי סיגל. נהניתי מאוד מהמפגשים. למדתי להכיר אנשים חדשים, סבתות/סבים ונכדות/נכדים ואת הסיפורים שלהם. ונהניתי מאוד מהמפגש השבועי עם סיון נכדתי.

סיון: בזכות המפגשים עם סבא למדתי עליו דברים שעל חלקם ידעתי וחלקם שלא.