מאגר סיפורי מורשת

שמי בלדימר ברסלבסקי.

עליתי לארץ ישראל מכיוון שהמלחמה הוכיחה את עצם העובדה שליהודים אין ארץ אחרת, מכיוון שגם לפני המלחמה, במשך כל שנות הגלות שלנו, רדפו אחר יהודים בכל מדינות העולם.

בשנת 1939, כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון, המצב באירופה החל להסלים בהדרגה. תחילה, היטלר הפיץ בתקשורת, בנאומים ובכתבות שנאה ליהודים, טען שהעם היהודי נגוע במחלות, רקוב מיסודו, לעולם לא יהיה באמת מסור לעם הגרמני וחלק ממנו, משתלט על הכלכלה הגרמנית. בהמשך, היטלר החל לנקוט באמצעים להרחקת יהודים מבתי עסק, אסר עליהם לעבוד במקצועות מסוימים, חוקק חוק המחייב יהודים באירופה לשאת על עצמם טלאי צהוב המסמן את עצם היותם יהודים ואף אסר להם לשבת על ספסלים ברחוב. לאחר מכן, כאשר השתלט על מדינות פשיסטיות נוספות(תוך הטפה של הדעות הללו, של המיין קאמפ, ספרו, בכלל אירופה), החל אף לבנות מחנות עבודה בה העביד יהודים ללא תשר והרעיב אותם.

לאחר מכן, החל לפנות אותם למחנות ההשמדה, בהם רצח אותם באכזריות, עשה בהם ניסויים רפואיים לא חוקיים וכדומה. חלק גדול מאוד ממשפחתי נרצחה בשואה כאשר הצבא הגרמני הגיע לאוקראינה. לדוגמא, ניצולה אחת מצידה של אשתי, בת דודתה – ניצלה בזכות אמה, שהסתירה אותה מאחוריה בבורות הירי. משמע, שעות על גבי שעות הילדה הקטנה שכבה בבור גופות מתחת לגופתה של אמה וחיכתה שהנאצים ילכו מהמקום, עד שיצאה ובמשך כל המלחמה גרה אצל משפחה אוקראינית – ששיקרה שהיא בתם.

אחי נרצח בשנת 1941, כאשר הנאצים הפציצו את הרכבת של יהודים פליטי המלחמה.

אבי, לוחם עטור תארי מלחמה גבוהים, נפל בסוף שנת 1944 מפצעיו במהלך הלחימה בנאצים ושחרור הגטאות ברומניה, כשכבר היו בדרך לשחרור ברלין מהנאצים.

לא הכרתי מעולם את אבי ואחי, גדלתי לאימא אלמנה ולאחות שאביה שהכירה נלקח ממנה, גדלתי כגבר היחידי במשפחה והמשימה שלי תמיד הייתה ברורה:

לעלות לארץ ישראל, להבטיח שילדיי לא יאלצו לחוות לעולם את אשר חוויתי אני.

אבא שלי (סבא רבא של אריק) נפל במלחמת העולם השנייה, לאחר ששיחרר את רומניה מהנאצים.

סבא רבא אריק

בברית המועצות עבדתי כמהנדס ובישראל עבדתי כשומר.

היה לי ממש קשה להסתגל לחיים בארץ ישראל. לדוגמה, למידת השפה העברית הייתה עבורי ממש קשה, אבל עזר לי הידע בשפות אחרות. לדוגמא, יידיש, רוסית, אוקראינית, ואף מעט אנגלית וגרמנית מהשירות שלי בצבא הסובייטי בגבולות גרמניה.

זיכרון ילדות – חג פסח אוקריינה

הכנה של מצה: זה היה לפני הרבה שנים, עוד כשאני, אמי ואחותי גרנו בקרמנצ'וג שבאוקראינה. חיינו באותו החדר כולנו ולידו היו שכנים. הם לא היו יהודים. באפריל היה אמור להיות פסח ואימא שלי החליטה להכין מצה. באותה תקופה הייתי בן חמש ועדיין לא הגעתי לגיל לימודים בבית הספר.

בדירה, בחודשי החורף הקר, התחממנו באמצעות אח שאותו הדלקנו עם עצים. אני זוכר אפילו שיום אחד, בתנור שמנו יריעות מתכת שעליהן הנחנו בצק, וכאשר אמי ואחותי חזרו הביתה – אחותי נעלה את הדלת, אימא התחילה להשטיח את הבצק ואני אהבתי לעשות חורים בבצק עם המזלג. כך היינו בעצם מכינים את המצה. כל התהליך נמשך הרבה מאוד זמן ואני תמיד רציתי שאמי תכין הרבה מצות בכדי שאעזור לה ולא אלך לישון מוקדם, ואימא תמיד היתה אומרת שאסור כי הם יהרסו. הלכתי לישון, ובבוקר למחרת ראיתי הרבה מצות על השולחן. בערב חג הפסח המשפחה שלי ואני ישבנו סביב השולחן, אימא שלי הדליקה נרות, ואנחנו היינו ממש שמחים שיש לנו אחד את השני.

ובימים הבאים של החג אני אהבתי לאכול ביצה עם מצה.

קישור לסירטון התיעוד של סבא בלדימר

הזוית האישית

אריק ברסלבסקי: נהניתי מאוד לשמוע שוב ולספר ולהתגאות בהיסטוריה המשפחתית שלי. שסבא רבא שלי גיבור מלחמה, וסבא שלי הוא דמות ציונית אמיצה ונבונה, אשר התמודדה עם אובדן לא יאמן מגיל כל כך צעיר. אני מעריץ את סבא שלי ושמח שהיתה לי ההזדמנות לכתוב את העבודה הזו, להקדיש אותה למודל שלי לדוגמא – שהלוואי ואגדל להיות כמוהו, גבר ערכי וחזק. אני גאה להיות הנכד שלו, ואוהב אותו ברמה שאין לתאר. נהניתי לתרגם ולתמלל את הסיפור שלו. פתגם מפורסם אומר: "עם שאינו יודע את עברו , ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הייתי רוצה לאחל לי שסבא שלי יהיה לצידי לאורך כל הדרך כפי שהיה עד היום, לאחל לו בריאות וחיים ארוכים, נחת ושלווה מאחר ולא קיבל אותה בשנים המוקדמות לחייו. שיתגאה בי, הרי אני ההמשכיות שלו, ושיהנה מהחיים שאבא שלו, אברם ז"ל, נלחם בכדי לתת לו.

סבא נהנה לעשות איתי יחד את העבודה, להגיע לבית הספר ולספר לי סיפורי חיים שלא שמעתי כל חיי ולא דימיינתי שכך הוא חי.