מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של  סבתא סילביה קורקוס והנכד נועם

 

שמי, קורקוס סילביה.קראו לי כך על שם סבתא רבתא, אמא של אמא שלי. נולדתי במרוקו בעיר פס. היה לנו בית מאוד גדול: 7 חדרים ו-3 מקלחות. הייתה עוזרת שכיבסה. אמא הייתה מכינה את האוכל.

 

השכונה בה גרנו, הייתה מעורבת יהודים וערבים. באזור היו שלושה אגמים ושלושה בתי כנסת. הורי היו אסתר ויחיאל. להורי, הייתה חנות של בדים ותה שהגיעו מהעיר שין. הם היו מאוד דתיים, נדיבים, עם לב רחב. אבא לבש חליפות ואמא לבשה חצאיות ושמלות. האחים שלי הם: רוזת, גרסיה, בריז'ית, מישל, שלמה, מוריס. כולם שרדו.  

 

ביום יום אכלנו הרבה ירקות אורגניים והרבה מרקים. בשבתות, נהגנו לאכול בשר, עופות, דגים…קנינו את האוכל מהמכולת השכונתית. ירקות היו קונים בשוק והדגים היו מגיעים מעיר אחרת בגלל הכשרות, בשר היו קונים בקצבייה.  כדי להיפגש, במוצאי שבת היהודים היו עושים "זוהר": סעודה, כל פעם בבית של יהודי אחר, נפגשים בבתי כנסת ואירועים. 

 

מפגשים נוספים שלי היו עם חברותי. היו לי הרבה חברות, גרנו באותה עיר אבל כל אחת בשכונה אחרת. היינו משחקים בחבל, בובות וקלאס. בשעות הפנאי ישבתי עם ההורים ונפגשתי עם חברות. בבית הספר למדתי מתמטיקה, גיאוגרפיה, לשון, ערבית וצרפתית. היו יחסים טובים עם המורים, היה כבוד גדול בין המורים לתלמידים.הייתה משמעת חזקה מאוד. היה סרגל ברזל והיו מרביצים בעזרתו והיו יושבים אצל המנהלת כל שעות הלימודים.

 

התלבושת האחידה הייתה סינר בצבע ורוד לבנות וכחול לבנים. בחופש הגדול טיילנו ובסוף שנה היינו נוסעים לעיר אחרת. אני זוכרת את מנהל בית הספר, היום הוא עובד במשרד החינוך באשדוד. את המורה מדאם-לוי, המורה ללשון. אהבתי ללמוד לשון, גיאוגרפיה וערבית ושנאתי מתמטיקה. 

 

בבית הספר היה חדר אוכל רק לעניים.  בילדות אהבתי לאכול לחם וחמאה, עד היום אני אוהבת את זה. היו לנו ממתקים, שוקולד וסוכריות… לא הייתה תנועת נוער בעיר שלנו בגלל הגויים. בערב למדנו במבוא עברית.

 

היינו מאזינים למוזיקה מרוקאית. רקדנו ריקודים סלונים, צ׳ה צ׳ה צ׳ה, טוויסט וסלואו. הזמרים הידועים היו: ג׳ואמר, עמר, סמי אלמרליבי, רמונד, אנריקו מסיאס, מרק אריון. אהבתי לשמוע את השירים של אנריקו מסיאס, הייתי שומעת אותם כל יום ואת הדיאים של מרק אריון. רקדנו בבתים בגלל הגויים ורקדו עם המשפחה והחברים.  

 

לבידור האזנו לפטיפון, בפורים היינו עושים הצגות בבית הספר. אופני תקשורת של אז היו טלפון, טלגרם ועיתון. בזמנם הפנוי אנשים נפגשו עם השכנים, המשפחה והחברים, היו תופרים, שרים…  כדי לבדר את עצמי ישבתי עם חברות, התבדחנו, שחקנו בקלאס ובחבל.

 

נוצרו קשרים בין גברים לנשים באמצעות שידוכים.פעם לא הייתה הרבה אינטימיות, היינו מכירים דרך מפגשים חברתיים או שהכרנו להורים אחד את השני.היה כבוד רב בין ההורים לילדים, דיברנו איתם על הכל, הם היו מאוד מעורבים בחיים שלנו. כשהיינו ביחד ההורים הקריאו לנו סיפורים ושתפו אותנו בעבודות בית. את בן זוגי הכרתי בשכונה דרך מפגשים חברתיים. נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו שלושה נכדים. יואל, אחד מילדינו עובד כמנהל מכירות בסידס, אבי, עורך דין ואתי, מנהלת מחלקה. יואל ואבי גרים בנהריה ואתי גרה ביוסטון.

 

בשנת 1970 עליתי לארץ ישראל, הייתה עליה גדולה ורצינו להיות במדינה יהודית. הגענו לארץ דרך צרפת במטוס, בהתחלה הגענו לאשדוד, מאוד התרגשנו כשהיינו בארץ. אחר כך אני ומשפחתי עברנו לעכו, את השפה למדנו באולפן קליטה.כעולים חדשים הרגשנו מאוד מאוכזבים כי היו לנו הרבה ציפיות וחשבנו שמדינת ישראל נראית אחרת, הקליטה לא הייתה קלה והיה לנו מאוד קשה. 

 

יהדות פס: "פ‏ס (או פאס, ???? בערבית, F?s בצרפתית) היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה. בפס חיים כ-2 מיליון תושבים, רבים מהם משכילים. מיקומה הגאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה בעמדות הכוח במדינה….ב-1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר".

 

תשע"ו